Another Place

אני כועס ורגוע באותה נשימה, מנסה להסביר לעצמי את המצב שוב. אולי זה רק שאני שמשתגע עם הראש שלי בתוך עצמי אבל אם לא שואלים לא יודעים.
אני כזה, מתווכח, זה שאומר את המילה האחרונה, וכשזה לא זה מציק לי, זה יפריע לי אולי אפילו לנצח.
אני שומר עמוק לעצמי המון דברים, מופנם במוחצנות, וקשה לי לשתף דברים, אני אפילו יכול לומר שאני לא ככ אוהב את זה. אני לא אוהב ששואלים אותי על עצמי, אני לא אוהב שאני מנסה למצוא תשובה. כשאני מרגיש פתוח מספיק אני משתף, והאדם שמרוויח שיתוף ממני לרוב יעבור סדרת מבחנים ארוכה.
לפעמים אני טועה, ואני כועס על עצמי, כי יש מצבים מסויימים בהם אני משתף בלי הכרה ואז אני מרגיש הכי חשוף בעולם. מה גם שאני מתאהב בקלות, מתחיל לדמיין חיים שלמים ביחד, אבל זה ליקום מקביל אחר. אז כשאני מתאהב בקלות ומשתף בלי הכרה אני כנראה אפגע מזה.
הייתי מחפש לעצמי פתרונות פשוטים יותר כמו שהרבה גברים אחרים עושים "נשים זה עם רע ואני לא מתקרב לזה יותר", אבל מה לי ולפשוט? אני פשוט אוהב מסובך.

אז אני מלקה את עצמי בשביל יקומים אחרים או בשביל אמת אחרת?

שי. 

שבוע חדש נפתח לו בקרוב כל השינויים אמורים להתרחש, להביע דעה במציאות הזו. אני מרגיש איך לאט לאט העולם משתנה.
לאנשים אכפת יותר, הם מבינים שהם במירוץ לא נגמר ומתחילים לשאול את עצמם "טוב אז מה עכשיו?". ככל שיותר אנשים יחשבו דומה אפקט העדר יתחיל לעבוד, הרי דעת הרוב תלויה בדעת מעטים.
מוציא את הקפוצ'ונים מהבוידעם כי מתחיל להתקרר בבקרים ובערב, קשה לעמוד בחוץ בלי שינשרו הפיטמות. לוגם מהנס המגעיל שעשיתי לעצמי ואומר שיחיינו. מברך לשלום את כולם ומחייך לחדשים שזהו מקום שכיף להיות בו. הישנים נעלמים לא מתמידים ונותנים לזמן לסחוף אותם רחוק לרעיונות חדשים. ואיך אני יכול לכעוס? הרי גמאני נעלם, גמאני לא מתמיד אז איך אבקש משהו שאני בעצמי לא עומד בדרישה? אני מזכיר לעצמי שאל ייאוש, שאמהות לנצח ישגעו את הילדים שלהם, שתמיד יהיו הקופים שינסו לרוץ הכי מהר והכי גבוה כדי להגיע לצמרת. אני לוגם מהאוויר ומחייך אל השמש שמסנוורת את הבניין מולי, הרי שם בעיקר טמונה האמת, בצד שבו השמש מאירה, היופי שהיא מאירה מספיק חזק שגם במקומות שחשוך יש אור. פורס ידיים לצדדים ומתחמם מהמגע הנעים הזה שרק השמש יודעת לתת.

תודה לך טבע על המושלמות הבלתי נגמרת.

שבוע מעולה צרוף שמחות חיוכים ואהבה =)

שי. 

המיכל מתרוקן בקלות, לאנשים מסביב עייף וקשה, הם לחוצים רצים אחרי הזנב של עצמם והריח של הזיעה כבר לא עוזב אותם.
אני מחליט להיות אני ולמלא את הסביבה שלי בחיוכים וזה עובד נפלא, אבל בסוף היום לך אין זמן, אין מה שימלא את המיכל הזה.

הולכות ובאות כמו מגיפה וזה משעמם כ"כ. אין עומק אין אמת זה סתם בזבוז של חמצן. אז אני חוזר שני צעדים אחורה ושואל את אותן השאלות אחרת. כמה שיטות שונות אפשר לנסות? אין סוף. אולי זה כבר לא השיטה? או שאולי לא מצאתי את השיטה שעובדת הכי טוב? אני עייף מלספר את הסיפור, ואולי העייפות והשעמום הזה הם המהות להכל. אז אני עוצר שוב. מניח את הפטיש והאיזמל בצד ומביט עמוק לתוך הגוש אבן הזה שאני מנסה לפסל. אם אשקיע מחשבה קצת באיך ארצה שזה יראה יהיה לי יעד או מטרה כלשהם.

יוצא להביט בגלים לחפש השראה ומוצא רק עוד שאלות

שי.