Another Place

הימים האלה שהתסכול מחלחל פנימה אפילו בלי להבין למה

אני מאמין שהתחושה באה כי אני יודע שאני יכול יותר ועושה הרבה הרבה פחות

הזמן חולף בין האצבעות ובמקום לחיות כל רגע באמת אני חי כל רגע קצת אחרי שהוא כבר נעלם.

הבקבוקים מתרוקנים ותבוסתנות מתחזקת, הטיפה המרה נועדה לאנשים חלשים, מבחן של היקום להתמודדות עם הזדון האנושי.
אני חזק משליך את הכל לבאר ומתקדם קל רגליים קדימה אבל הלילות לא מעודדים יותר ולא משפרים את ההרגשה.

מביט במכונת כביסה מסתובבת ומקבל סחרחורת לא נעימה, לא רוצה להסתכל על משהו אחר, אבל בעצם..

חוזרים אחורה הורסים אחד לשני ואני עדיין לא יודע איך לשפר את המצב, במקום זה אני חי  את הזמן שממקודם, מה יכולתי לעשות יותר טוב?
משחרר את הפרקים ומפלס דרך לחמצון להגיע למוח, תופס סקוץ' ומסבן את האמאמאמאמא של הכעס הזה.

חשבתי המון זמן שאנחנו מיכל ענקי שמתרוקן ומתמלא לפי האינטרקציה שלנו עם הדברים אבל גיליתי שטעיתי, זה לא משהו שמתרוקן בבת אחת בגלל משהו עצוב, זה יותר כמו בלון מנופח ומפונצ'ר. יש רגעים של שמחה של הבנה של קבלה, יש רגעים של עזבו את בירטני במנוחה, ויש רגעים שאתה עוד רגע קופץ מהמרפסת כי מה בעצם חשוב כל הדבר הזה אם אתה לא מתקדם באמת? אז אני פורס את הידיים ואומר תודה.
עכשיו במקום לשאול שאלות אני מייצר תשובות במעשים, לא לעשות כלום זה בעצם לעשות המון המון כלום במקום לעשות המון דברים אחרים. יהיו שיגידו זה בסדר צריך גם מנוחה לפעמים, והם צודקים, והנה מגיע האבל, אבל לעשות כלום היא אינה מנוחה אמיתית, אין בה נחת ואין בה תקווה, חוסר מעש משווע שרק מרוקן את הרצון בכלל לתת לדברים לזוז, אני מחליף את האמת שלי שוב כשהבסיס מוצק והיסודים איתנים, מותר לי לשכוח שאנחנו לא בניין אבל אני מעדיף לזכור את זה אחרת.

אפשר להתבוסס בעצבות ואפשר כבר לעשות כלים

שי. 

נ.ב

אריק איינשטיין RIP תנצבה

אילו רציתי למלא עצמי עצבות הייתי עושה את זה אבל אני שואף אחרת, ואיכשהו, אני מתמלא רק עצבות.

נשאר מאחור כמו קופסאות גפרורים, יש לי שימוש רק מידי פעם, רק כשצריך באמת.
אז החוסר במקור שימלא את החושך שנוצר בי הוא הגיוני, והרצון העז הזה לזרוח בוער בי.
מרגיש מרוחק, מעצמי מאחרים ורק הקירות של הבית הזה נותנים לי נחמה, וגם אותו הולכים לקחת לי.

אני נלחם בשיניים על החודשים שהזנחתי את המציאות ואני מתעייף, המציאות יודעת להתיש ממש, ולא באלי על השגרה הדפוקה הזו.
רק נזכר למה נמלטתי ממנה בעבר. והנה עכשיו אין מה שיוציא ממני את השגרה אין מה שישבור את השקרים ויתן לאמת לצאת לאור.

מגלח את הפנים, מחליף אפיזודה ומדפדף בין הדפים, כלום לא מעניין.

אני רוצה תמיכה ואין לי עצבים למשחקים

שי. 

אהבת חינם? איזה טעם יש לעוגיה הזו? מה הקשר של חינם לאהבה בכלל? האם האהבה היא לחינם? אז בעצם שנאת חינם היא לחינם?
נושפים עמוק אל תוך העורף של עצמנו מחפשים אחר משהו שתמיד רצינו בו. בתור ילדים תמיד מחפשים את ההורים. בתור מבוגרים תמיד מחפשים את הבן/בת זוג, המכסה לסיר הזה. רודפים אחרי משהו וכשמשיגים אותו הוא הופך להיות חסר משמעות אחרי כמה זמן.
האדם שאיתו חייכם מתקיימים נעלמים מאחורי מסך של שקרים רק כדי "להגן על האחר" בעצם זה לשמור על עצמכם בצורה השיקרית שבה חייתם עד עכשיו ולפחד מלהתקדם הלאה, מלקחת את האהבה שבתוככם נקסט לבל.
יושבים חדורי מוטיבציה למות בודדים בחדר מביטים בנרות או מסכים ובנתיים הלב נעלם בתוך גוף שמרגיש כבר כ"כ חסר רגשות.
כשיוצאים החוצה לבושים יפה שוב אחר חיפוש ליחס או מערכת יחסים (אפילו אם אתם חלק מהמערכת יחסים הזו עכשיו) ומקבלים רק מבטים מלאי בשר ותאווה בלי קבלה אמיתית וחיוך מלבב השנאת חינם גדלה בתוכנו. משקרים לעצמנו שוב שכל בני האדם הם חרא. אבל בעצם בדיוק כמוך הם יוצאים לבושים יפה כדי שיסתכלו עליהם. והאנשים היפים באמת זה אלה שהצניעו עצמם, כי הגוף מתחלף והתגאות בו אין בה מטרה אמיתית, הנפש הבריאה היא שתביא לגוף בריא. לגרום לגוף לרוץ אולי יגרום לכם לחייך יותר אבל בסוף היום השקרים שבניתם מאז ומתמיד תמיד ישארו שם.
אז מה עושים? איך מוצאים אהבה הדדית לכולם כל הזמן? הרי ברור שאם התנועה הזו לא תתחיל, אם לא נתייחס יותר טוב אחד לשני סביר להניח שגם אלינו לא יתיחסו טוב, אבל אז איך שוברים את המעגל הישן? אז אני הראשון לצעד, אני אוהב ודואג לכולם ומי שמחפש עזרה בכל תחום מוזמן לפנות אליי ואעשה את המירב למענכם כי אני יודע ומאמין שהמירב גם יעשה בשבילי.

המעגל הזה חייב להתחיל, ברוכים הבאים ליצירת ההיסטוריה.

שי.