בזכרונות שלי, אורות וגוונים הם העיקר.
האוויר פה בחדר היה צבוע בדיוק כמו שהוא עכשיו, אבל כל כך שונה. צפיתי בסדרה מאד יפה (שאת שמה לא אזכיר כדי לא לאבד את תדמית המלפפון הגברית, המסוקסת והאינטילגנטית שלי) וחיפשתי מה ללבוש לערב החג. תוך כדי, גם כתבתי קטע על דברים שהייתי רוצה שלא ישתנו בשנה החדשה. כשפתחתי את החלון והסתכלתי החוצה, הירח היה מדהים והרוח הייתה נעימה אז החלטתי שאנחנו מספיק בתוך הסתו ושאפשר ללבוש ארוך. למחרת כתבתי עוד קטע, על איך שאיזו זרה משועשעת (=משוגעת) מהמשפחה שלי שאלה 'למה הבן שלך לובש ארוך?'.
-
הנוף מחוץ לחלון היה כל כך יפה. המון המון ערפל, ואור קלוש של בוקר מוקדם. השעה הייתה בערך 5 לפנות בוקר, ואני הייתי מכור למשחק הזה. התחלתי לשחק עוד כשהיה ממש חשוך, אבל כשנמאס לי והחלטתי ללכת למטבח ולהביא תה יסמין (אחרי שביקשתי מאמא לקנות כי איזו דמות בספר שאהבתי דברה כל הזמן על ההמצאה הנהדרת)(ושבאותו לילה (ובוקר) התבררה כדי דוחה), החדר שחזרתי אליו כבר לא היה חשוך לגמרי. התחלתי לכתוב קטע שאני באמת לא זוכר, וקראתי המון קטעים ששכחתי גם. הדיסק הזה ליווה אותי כל אותו לילה (ואלה שאחריו).
-
אור חזק של בוקר נכנס לסלון, ולמרות שאני בכלל לא בטוח, האור שאני זוכר הוא של שבת בבוקר. ההורים היו בחו"ל, רדפו אחרי לאונרד כהן, ואני נשארתי בבית עם שתיים מתוך המון אחיות. הן ישנו, כי בוקר, ואחרי טיול בחוץ וכתיבה על עורבים וכלבים (שבזכותה שביתי את לבה וגיליתי שאני יכול להשתכנע שאני לא סתם) החלטתי להדיח כלים. כוס שגיליתי שבוע לפני ושממש אהבתי נשברה וחתכה אותי, ובמשך כמה דקות ישבתי בסלון עם יד מורמת. שברי זכוכית ודם נשארו בכיור, כי אחרי הכל הייתי פצוע עם כוונות טובות.
-
הלילה בו הבנתי שלישון ביום זה רעיון מוצלח היה נוראי. הייתי מדוכא מהעניינים שמדכאים אותי ולא הצלחתי לישון, אז החלטתי לצאת החוצה, אחרי שראיתי בערך חמישה פרקים של הסדרה הזו. השעה הייתה בערך ארבע וחצי ובדיוק התחיל להאיר, וכששמתי נעליים בחדר המדרגות וסובבתי את המפתח בסלואו מושן, שאלתי את עצמי אם זה בכלל נורמלי. כשהגעתי לכביש שלא ידעתי שימלא אותי תקווה בכל לילה בחצי השנה שאחרי, שמעתי את השיר הזה ופשוט התחלתי לרוץ. אני לא זוכר מה קרה אחרי, אבל באותו רגע פשוט התחלתי לצחוק כשהבנתי שהעולם די יפה. אולי היו גם כמה דמעות.
הבקרים בהם הייתי לבד בבית. כשרצתי על ההליכון ושמתי דיסקים של פיונה אפל ואנדרו בירד בדיוידי, כשפתאום היה לי התקף מוזר שגרר אחריו יום במיון ובדיקת MRI במח, כשסיימתי את הספר עם הדמות שאוהבת תה יסמין ובכיתי כמו ילד טיפש בזמן שאבא התארגן לעבודה, כשכתבתי פה על מישהו ששאל אותי שאלה בעברית רהוטה על מיקום של דוכן בקניון ושבה את לבי. אין לזה סוף.
התגייסתי, השתניתי, ועזבתי את המקום הזה. לא היה לי כח אליו, האמנתי ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה וידעתי שאם זה לא יהיה כמו שהיה, זה גם לא יהיה שווה.
ושוב הגיע ראש השנה.
את השיר הראשון שפרסמתי פה בצד, ב16 לספטמבר בשנה שעברה, שמעתי באוטו בדרך לעיר אליה אסע גם ברביעי הקרוב.
במשך חמישה חודשים התאבלתי על חיים שלא יחזרו, הייתי במקומות הכי מפחידים שיצא לי להכיר וויתרתי על החיים יותר מדי.
במשך חמישה חודשים לא חשבתי שיש סיכוי שיצור שנלקח ממנו החופש המוחלט יכול לחיות בשפיות וברצון.
ועכשיו, כשאני יושב באותו החדר, עם אותו האוויר שצבוע באותו הצבע, כמה ימים לפני ערב אותו החג בו אשב ליד אותו השולחן, אני באמת לא מבין למה נדמה לי שהכל הרבה פחות טוב, ולמה אני בטוח שאני אחרי השיא.
אני הוא האדם הזוכר, וזה בדיוק מה שגורם לי להפנות גב לחיים כמעט כל זמן בו אני ער. ואם ההכרה בבעיה היא הצעד הראשון והחשוב ביותר, יכול להיות שהפעם אני באמת אצליח להתגבר עליה.
אני מה זה מקווה שבאמת חזרתי אדם אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
