באמת שזה מעצבן.
אני אפילו לא יודעת מה עשיתי רע, וזה לא בקטע של התבכיינות כזאת או אחרת של ילדות קטנות כי באמת קשה לי עם המחשבה הזאת.
למה כל כך קשה שמישהו יאהב אותי? אפילו לא בקטע רומנטי. בקטע אפלטוני לגמרי.
אני באמת מרגישה כאילו אף אחד לא אוהב אותי, וגם אם כן זה כדי להשיג משהו.
אני לא מרגישה שיש לי חברים, ואני באמת מאמינה שאני בסדר גמור - זה לא עניין של שנאה עצמית כי אני רוב הזמן בטוחה בעצמי ובאישיות שלי זה פשוט מאוד לא ברור לי. כל כך קשה להתחבר אליי? אני עד כדי כך מתוסבכת?
כאילו יאללה זה כבר עצוב, אני עצובה מכל שטות קטנה שיש, כי אני כולי מלאה בשטויות הקטנות האלה אין לי מעבר לזה מבחינה חברתית.
אני באמת מתחילה לחשוב מה רע אצלי, וזה מוריד לי את הביטחון וככל שאני נפגעת מאנשים, וחושבת על זה יותר ויותר רע לי ואני לא מרגישה טוב עם עצמי. אני חושבת שאני שונאת "אותי", את מה שאני. אני כבר לא מסתכלת במראה כמו פעם ואוהבת את מה שאני רואה, ולא ממקום פיזי (לפעמים מקום פיזי) ממקום של אישיות ומנטליות. אני לא רוצה שזה יקרה, אני רוצה לאהוב את עצמי ... ובשביל שזה יקרה אני רוצה להרגיש אהובה, אני צריכה שמישהו יראה לי שהוא אוהב אותי. בינתיים אני רק סופגת מכות, ונפגעת מאנשים.
ועצוב לי, באמת באמת עצוב לי. אני לא מרגישה מאושרת, כבר הרבה זמן ועכשיו הכל פתוח.
אנשים לא אוהבים אותי, ואני לא אוהבת את עצמי.
מה לא טוב בי לעזאזל?
בבקשה תאהבו אותי ותראו את זה, כי אני לא יכולה לסבול את עצמי יותר. אני באמת על סף שבירה, סף של איבוד עצמי .. ואני לא רוצה להגיע לזה.
בבקשה תעזרו לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flowergirl