דיברנו על זה שוב היום,יותר נכון,רבנו על זה שוב היום.
נמאס לי.נמאס לי להתמודד עם זה כל יום מחדש,נמאס לי לשמוע אותה אומרת את הדברים
האלו כל פעם מחדש,להתעצבן ולבכות כל פעם מחדש.
לא מבולבלת כבר,למה את לא יכולה להבין?
אני כזאת.תקלטי כבר.זאת עובדה.
לא אוהבת בנים.נגעלת מהם.שונאת אותם.
זה לא יעבור לי,לא עוד שבוע,לא עוד חודש ולא עוד שנה.
אז כן אני עוד צעירה ולא עברתי כלום בחיים שלי,אבל טוב לי עם זה,
וזה מרגיש לי הכי נכון בעולם,אז למה את גורמת לי להרגיש רע עם זה?למה?
"היא לא תבוא לישון פה,את החיים הלא רגילים שלך את לא תקיימי בבית..זה החיים שאת רוצה?
חיים לא שגרתיים?חיים שמנוגדים לטבע?תפסיקי למרוד,עברת את הגיל הזה..את עושה אותי חולה.."
אימא,זה לא מרידה של ילדה בגיל ההתבגרות,וזה לא במטרה שתהיי חולה,
זה הנטייה שלי,זה האישיות שלי,זה הזהות שלי,זאת אני.
למה את גורמת לי להתבייש בזה?למה את רוצה שאני אסתיר את זה?למה את דוחפת
אותי בחזרה לארון?למה?למה את לא יכולה לתמוך בי,לחבק ולנשק ולהגיד לי שאת כאן,שאת איתי,ושאת
אוהבת אותי כמו שאני,לסבית,סטרייטית לא משנה מה.
אני מצטערת,אני מרגישה חרטה על היום שסיפרתי לך,אני כ"כ מצטערת על היום הזה,
כבר היה עדיף להמשיך לשקר לך,כי את לא תקבלי את זה בחיים,את לא תקבלי אותי בחיים.
"את לא מבינה שאת מדברת כמו ילדה בת 18..אין לך אישיות ואין לך השקפה נכונה..כשתהיי בת 24 אולי אבל רק
אולי אני אוכל לקחת את הדברים שלך ברצינות,אבל גם אז אני לא אקבל את זה..חיים לא רגילים אני לא מקבלת..
לא אצלי בבית..לא אצלי במשפחה..לא בפומבי.."
אימא,אם את לא מוכנה לקבל את החיים שלי,את לא תקבלי אותי בכלל.
אבא יידע,אבא יידע בקרוב,ואני יודעת מה תהייה התגובה שלו,הוא יסתכל עליי במבט הזה,המבט הגועלי שלו,
הוא יפנה את המבט לאימא שלי שתשב בקצה הספה בחוסר אונים,היא לא תדע מה לענות לו,הוא לא יידע מה לומר,הוא יבלע את הרוק שלו בכבדות,יתנשף ויסובב את ראשו מימין לשמאל במטרה להבין למה הבת שלו ככה,האידליה של החתן העשיר והילדים תתפוצץ לו מול הפנים ובמקום זה יעלו התמונות שעליהן הוא תמיד אומר "גועל נפש",הוא ידמיין את התמונות האלו ולא יבין שזה קורה לו,פה,ממש פה, אצל הבת שלו,זאת שהוא גידל ותיכנן לה משפחה וחתן,זאת שהוא מצפה ממנה לנכדים ומצפה לעשות שבתות וחגים עם המשפחה של בעלה.
למה מקבלים את זה כאילו זאת בשורה מרה?למה מקבלים את זה כאילו מישהו נפטר או היה פיגוע או מישהו נרצח או נאנס או לא יודעת?
ואלעד?איך אלעד יגיב?מה הוא יאמר?
אני יודעת,אני יודעת כבר מה הוא יאמר.
אני יודעת שברגע שהוא יידע אני יאבד אותו,את אחי,את זה שתמיד הערצתי וחיקיתי
ואהבתי,את זה שהתגאתי בו והתפארתי בו על האישיות והכריזמה,על הקריירה,הרצון,הנחישות
והדביקות במטרה.
כמה השתנת.
אני כבר לא מכירה אותך.
היא הרסה אותך,היא השמידה את כל מה שאני הכרתי,כל מה שידעתי ואהבתי בך נכחד.
הדת הזאת,החזרה שלך בתשובה גורמת לך לאבד אותי,אחותך הקטנה,הדת הזאת תגרום לכך שאנחנו לא
נדבר יותר,לא נצחק יותר,לא נבלה יותר ביחד.
הקיצוניות הזאת שהתלבשה עלייך,כמו איזה שד רע,היא זאת היא שתגרום לך לאבד אותי.
כי ברגע שתדע את "האמת המרה" עליי,מה הסיכויים שתדבר איתי?שתסתכל עליי?
אני מקבלת אותך כמו שאתה,עם הדת ועם הקיצוניות המופרזת,אז למה אתה לא תקבל אותי עם הנטיות שלי?
אתה תאשים את אימא,אני כבר רואה את זה קורה,אתה תצעק ותצרח על האופן שבו היא חינכה אותי,אתה תציע לי ללכת לרבנים
או לאיזשהוא מוסד שמדכא את הנטייה שלי לבנות ותנסה להחזיר אותי להיות סטרייטית.
אבל לא,אני לא מוכנה לזה,אני נלחמת,אני נשארת,אנלא חוזרת אחורה,אני עם ראש מורם והולכת כנגד כל העולם,
מי שיקבל אותי בבקשה,מי שלא,לא צריך.
אם אני אצטרך לעזוב את הבית,אני אעזוב.
יש לי את החברות היפות שלי והמקסימות שלי,יש לי את האהבה שלי שנותנת לי כוחות כל יום מחדש.
אנלא צריכה את זה,לא צריכה את כל המרירות הזאת,לא צריכה את ההסתייגות והפרמטיביות,האפטיות וההכחשות.
אני אצליח גם בלעדיכם.
בינתיים רק אימא ועמית יודעים,נשאר רק אלעד,אבא והגורל.
הייתי חייבת לפרוק את זה.
סורי על החפירה.
אומנם לא הקונפסט המסורתי של פוסט ראשון,אבל אלו החיים שלי,
לא הכל זהב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
