הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

ישבתי וניגנתי את כל הקטעים הכי מרגשים שהיו לי בשרוול עד שהגיע. מאותו הרגע כבר לא היה יותר מה לנגן.

יש נגיעות שקשה לפרש, כמו שהיו כשכל סיפור הנדב הזה התחיל, או כמו שהיו באותו ערב סתמי אבל את הנגיעות ביציאות של שישי, יש להן הגדרה מאוד מפורשת. הן עוברת לאורכה של כל הזרוע שלי, מדליקות לי את הסיגריות וקרובות לי מאוד לאוזן, חסרות משמעות. הייתה לו הזדמנות, כבר הייתי במיטה שלו, כבר היה ערום, כבר שלח ידיים. ומכל הדיבורים המאוד יפים וברורים שלא יצא מזה שום דבר אף לא השטחי ביותר, אינני מבינה היכן נפל. כמה יפות הפנים שלו, כמה שאסבול ממנו אם וכאשר. אלוהים ישמור.

הוא ישמור גם את היום שחזירים יעופו כשאתחיל להאמין לבחור התורן של קפה בשבת, שבחייו שאינו מחפש משהו זמני. אילו רק ידע, שאף לא אחד מאלו שהיו לפניו הכיר אותי בין הסדינים היה ודאי מרשים בניתוח אחר של כל האגו שלי, אך היה זה כישלון חרוץ. לא נתתי לו אפילו הזדמנות לקלוע.

נטע ביקשה שנדבר וכל ההכנות לשיחה הרת הגורל הזו היו מאוד מייסרות. לכי תגידי לבחורה, שזה לא שאת לא נמשכת אליה או רואה בה משהו שונה אבל חסר בה משהו, שאולי את כבר יודעת איך להסתדר בלעדיו אבל הוא מאוד משמעותי לטווח הארוך, במקרה ונרצה, למשל, דוגי. לאט לאט. אני בדרך הנכונה לחיי רווקות נצחיים.