בלילה כל הפחדים שלי באים לידי ביטוי בתמונות ברורות ובהירות. הנה אני, מוקפת בתומכים, מקבלת תגובות לכל תזוזה, משלמת מחיר יקר על פרטיותי השמורה מכל. ויש השלכות לכל מעשה שלי וכל הרוצה מוזמן לקחת חלק במעשיי, בי, אני נאלצת להסביר עצמי ובכך להתגבר על האדישות הטבעית שכן הרגישותת הכפויה היא הנוראית מכל עבורי. הייתי רוצה לשוב לימים בהם פרצוף הפוקר שלי הייתה ההבעה השלטת, הנצחית. מרחיקה אנשים ומקרבת אותם אליי ברגע של פתיחות מיואשת.
אני בלתי נסלחת.
איך נוצר מצב כזה, הזהרתי את עדי מפניו, אמרתי לה בפירוש להתרחק ממנו כמו מאש וכעת הוא מציץ מחלוני אל תוך חדרי, אל תוך ליבי, אל תוך התהום החשוכה הזו שכל שמבקשת היא למצוא איזה גבר שיכניס לי שתי סטירות וישאל, מה לעזאזל נסגר איתי. הוא לא יהיה זה, לכל היותר יהיה שיגעון תורן המבקש לשבור את הקונספט ולהגיע לקפה ביום שני במקום בשבת. רק בגלל שהסופ"ש מאוד עמוס.
חזרתי לקשר עם הצד המסוכסך שיש בכל משפחה פולניה. רק אני והבן דוד. קשר סודי ומסודד, כזה שודאי יגרור אחריו עוד שנות אור של שתיקה רועמת בין שני הצדדים. התגעגעתי לילד. היינו מאוד דומים פעם, היום כבר יש לו זקן והוא הפסיק לנגן, ורק עניין של זמן עד שיסיים למרוד ואז בכלל נהיה כאחד. סיפור לא קל.
נעה צפויה ללדת מהיום ועד ה24 באוגוסט. אומרים שההריון הראשון הוא תמיד הארוך ביותר ואני כוססת ציפורניים מציפייה, יש כבר שם, יש כבר אהבה גדולה שמחכה לילדה שתצא, שמחה צנועה ושחומה כמו שרק גנים מרוקאים בתשלובת עם אשכנזייה שחזרה בתשובה יודעים לספק. גליה דודה. דודה גליה. אחיינית שלי. דודה.
כתבתי שיר לרותם. ליובל לנדב, לאור, לאוהד, לגילי ולעוד כמה אלמונים כבר יש את המילים שלהם בלחן שלי, אבל רותם, היא שונה לגמרי. המילים נצחיות, הפזמון חקוק באבן. שום אקורד לא מבטא את העט בצורה הנכונה. אני מאוהבת באהבה האפלטונית, רואה בה את כל הטוב והטוהר שבלא מושלם. היא נשגבת, היא אישה והיא ילדה, ויש לפעמים שאני שואלת עצמי איך למען השם מצאתי אותה, איך היא מצאה אותה, איך התחברנו וכמה שהיא חלק ולעולם לא ודאי. היא כמו סופה בעולמי שטוף החולות ותכף תטוס לאיזה חודש למצוא עצמה במזרח ותשוב חסרת תשובות לכל מי שכבר לקח מספר ולא הצליח לחכות עד שיגיע תורו אל כל הטוב הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
