הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

רק הוא היה לי ביד כשירדתי מהאוטו לקנות מים וסיגריות. פגשתי את רותם ורוני בחנות לנרות, חזרנו לאוטו. אלונית ראשונה של כביש 6 הוצאתי אותו, ראיתי שחסרים כמה שקלים לקפה, גייסתי את אותם השקלים. קניתי סיגריות לפלג במכונה. חזרנו לאוטו. ירדנו בקיבוץ. הלכתי ליהודית, קפצתי לחדר בו היו כל הצעירים. הלכתי לרותם. הלכתי לחדר. רוקנתי את הפאוץ' כדי לשים בו את המטען לבטרייה של המצלמה. ומאז נעלמו עקבותיו. או אולי לפני זה. או אחרי.

כשאתה מאבד משהו, פתאום הכל מאוד הגיוני וגם לא. הגיוני שתניח את הארנק בארון והגיוני שגם על השולחן, או בשום פנים ואופן לא על השולחן או חס ושלום שלא בארון. מתאים לך לשכוח אותו על הדלפק בקיוסק בצומת מחניים אבל אתה נורא אחראי אז אין שום סיכוי שתשכח אותו שם. ואז אתה עומד מובך וחסר אונים, להווכח לעובדה שאינך מכיר את צעדייך שלך. אינך צפוי אף לא בעיני עצמך.

כשאהיה גדולה אמציא זמזם לחפצים קטנים ומהותיים כמו פתחות ארנקים ופלאפונים שיופעל באמצעות שיחת טלפון, ככה אוכל להתקשר לארנק ולשמוע אותו מצלצל מתוך נבכי האיבוד אבל עד אז, רצוי שאבטל את כרטיס האשראי.