אור לגויים

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר  שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּכֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. (במדבר יג, א)

פרשת המרגלים היא הסיפור המרכזי בפרשה. לפי ציווי של אלוהים משה שולח שנים-עשר אנשים מראשי העם לתור את הארץ – להכיר אותה ואת היושבים בה.

שליחות המרגלים נמשכת ארבעים ימים ובשובם חוזרים המרגלים עם אשכול ענבים כבד עד כדי שהיו צריכים לשאת אותו על מוט, רימון ותאנה. המרגלים מתארים את טובה של הארץ: "ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה." (י"ג, כו-כז).

אך עשרה מהם צופים בעיות קשות בכיבושה:

"אפס, כי עז העם הישב בארץ, והערים בצֻרות גדֹלֹת מאוד ... עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (י"ג, כח-כט) ומוציאים את דיבת הארץ רעה בקביעתם כי היא "ארץ אוכלת יושביה". בני ישראל, ששומעים את הדברים מתלוננים ומתכננים לשוב למצרים. שני המסתייגים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, מהסים את האחרים ומנסים לעודד את העם: "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" (י"ג, ל).

העם מפחד, מתלונן, ורוצה לשוב למצרַיִם. על כך יוצא כעסו של ה', והוא עומד להשמיד את בני ישראל.  משה מצליח להציל את ישראל  ע"י תפילתו. אך העונש של העם הוא להישאר במדבר ארבעים שנה, עד שימות כל הדור הרוצה לשוב למצרים, הוא דור המִדְבָּר!

עוד בפרשה סיפור על איש שיצא לקושש עצים בשבת, ונענש על כך ברגימה באבנים.

מצוות עשיית ציצית בקצות הבגד מסיימת את הפרשה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.  וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם. (במדבר טו, לז) 

התורה מלמדת שכאשר לובשים בגד עם ארבע כנפות צריך לקשור ציציות לכל אחד מארבע הכנפות. המקובלים הגדולים מסבירים שכשלובשים את הבגד המיוחד הזה "אור מקיף" מקיף את האדם.

מרגלים אופטימיים או מרגלים חסרי תקווה?...

המרגלים מציגים את הגישה המיואשת, או "המציאותית". הם חקרו את הארץ וממצאיהם גרמו להם לזנוח את החלום ולקבל את המציאות. גישתו של כלב בן יפונה שונה, הוא מחזיק בחלום על אף המציאות הקשה. עשרת המרגלים ראו בעיניהם את הקשיים העתידיים בארץ כנען, ומסקנתם הלכה אחר מראה העיניים, אחר החיצוניות. לעומתם, כלב נשא בתוכו אמונה פנימית, ואותה אמונה פנימית הביאה אותו להבנה כי יש להחזיק בחלום.

אנחנו לא מנהלים מלחמה כנגד הלב והעיניים. הלב והעיניים הם עדיין הכלים הטובים ביותר שלנו לראות את המציאות, ולשפוט אותה נכונה. השאלה היא מה אנחנו עושים עם הלב ועם העיניים. אל מול הסכנה של "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", מציבה התורה "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". לא מלחמה עם העיניים והלב יש לנו כאן. לפנינו מלחמה עם המשמעות שאנחנו נותנים למה שרואות עינינו. העיניים יכולות לראות את אותו הדבר, השאלה היא לאן אנחנו נחליט לקחת את זה, ועל פי החלטתנו יהיה גם הלב שותף במעשה העיניים.

"לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלו". (קהלת, י פס')

ובנימה קצת יותר אישית, לסיכום אירועי החודשים האחרונים –

נראה שטעית בבחירות שלך ועדיין לא זמן גאולה...האם כך תכננו לך משמיים או שזו מציאות מקרית? מקריות או מציאות מורכבת?...

כך או כך (ולדעתי אין מקריות סתמית) כשנדלקות נורות אדומות, לא כדאי להתעלם מהן, בין אם הן בשליחות המרגלים האופטימיים או המרגלים חסרי התקווה. בחירות נכונות עושות את דרכן אל חייך, ברגעים אלו.