בזמן האחרון, אני מסתובב ברחובות עם חיוך על הפנים.
חיוך מטופש שכזה, לא מוסבר, כמעט מרגיש אידיוט.
זוהי הרגשה נפלאה, ללכת ולחייך שוב, אני מרגיש חיי שוב.
למרות שאי שם דרומה מפה, נהרגים חפים מפשע ולוחמים מדהימים שלנו, אני מחייך.
ואני מחייך, בגלל שעברתי שינוי מדהים, משהו שמאיר לי את החיים באור חדש לגמרי.
אני הולך וממשיך לחייך כמו אידיוט, אבל זה לא משנה, כי אני יודע שיש לי חברים נפלאים, ושהם תמיד יתמכו בי, גם שהחיוך לא יהיה פה.
הטיול שלי בעיר כמעט ונגמר, והחיוך לא רוצה לרדת, אני נזכר ברגעים, בזכרונות, במשאלות ובהשיגים, ומחייך חזק יותר.
הכל נראה לי כ"כ חיובי, שטויות שהכעיסו אותי פעם, לא פה עוד, נעלמו עם הפחד והצער.
כאשר אני מגיע לביית, אמא שואלת למה אני כזה שמח, ואני באמת לא יודע למה לענות,
או שבעצם אני יודע, אבל הסיבות רבות מדי, או עמוקות מדי מכדי לספר.
בזמן האחרון, אני מרגיש נהדר, והכל בזכותם, חברים מדהימים, החל מטיול חנוכה הנהדר ועד תל אביב מחר.
החברים אשר מלווים אותי לכל אורך הדרך, התומכים והאוהבים והדואגים, הם הגורמים לחיוך להשאר על הפנים שלי.
הגיע הלילה, עת לישון.
שתראו אותי ישן ומרוח עליי פרצוף מאושר, זה טבעי.
הגיע יום חדש, עת לחייך שוב (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
