בחיים לא ראיתי אותך.
אני לא יודע איך הקול שלך נשמע.
או איך מגע ידך.
אני לא יודע עלייך כלום.
סבא יקר.
היורש שלך מדבר אלייך... ממשיך דרכך ונושא שמך.. ברבן.
עצם הידיעה שאף פעם לא ראיתי אותך, שאתה לא זכית לראות אותי רק מקרבת אותי עוד יותר אלייך.
אני רוצה לדעת עוד. לשמוע עוד. להכיר אותך.
אתה הגיבור שלי. סבא.
איך שעלית לבד לארץ, איך ששרדת את העבודה הקשה במחנות, איך שיצרת נשקים לרוצחים , איך ששרדת.
אני גאה בך. סבא.
חבל מאוד שאתה לא פה, רואה איך מדינת ישראל התפתחה וגדלה. והשכונה הקטנה שבא היית גר איננה קטנה עוד. ואת אשתך, סבתא, שמדברת עלייך ללא הרף. שאתה לא רואה אותנו, את ממשיכי דרכך. המשפחה שאבדת.
סבא. אני אוהב אותך, למרות שלא הכרתי אותך.
אני יודע שלא הרשת לזרוק אוכל מארוחות לא גמורות, אני יודע שהיית אכלן גדול, ועובד מסור בחברת מקורות (ד"א, הבן שלך, שהוא אבא שלי, עובד גם כן בעבודה הזו), אני יודע איפה ישנת ואיפה גרת.
אחרי שעזבת את אבא ואת סבתא, לא השארת הרבה, גם לא מורשת.
לא דברת על מה שעבר עלייך, מה שהרגשת ומה שחשבת.
אתה לא שתפת אף אחד.
נלקחת מהם, בלי לתת שום מידע על העבר שלך.
ועדין, סבא, לא הרבה ידוע לנו עלייך, למעשה, אני מרגיש שאני לא מכיר אותך בכלל. אני יודע כמה מעשיות וסיפורים עלייך, שאבא ודודה שלי אספו עלייך מחברים וידידים שלך.
אבל החיים שלך נאבדו.
הלוואי והייתי יודע יותר ומבין יותר מה עבר עלייך ועל המשפחה שלך. לאן הם הלכו, לאן אתה הלכת ואיך לבסוף הגעת לפה.
יש לנו תמונה שלך, תלויה לה על הקיר. אני מסתכל עלייה סבא, וכמה שאני ארצה, אני לא רוצה צלקות, אני לא רואה פצעים, לא פחד ולא אומץ. אני רואה אותך. סבא שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
