לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Bambook Way of Life



כינוי: 

בן: 32

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2009

חיוך שכזה.


בזמן האחרון, אני מסתובב ברחובות עם חיוך על הפנים.

חיוך מטופש שכזה, לא מוסבר, כמעט מרגיש אידיוט.

זוהי הרגשה נפלאה, ללכת ולחייך שוב, אני מרגיש חיי שוב.

למרות שאי שם דרומה מפה, נהרגים חפים מפשע ולוחמים מדהימים שלנו, אני מחייך.

ואני מחייך, בגלל שעברתי שינוי מדהים, משהו שמאיר לי את החיים באור חדש לגמרי.

אני הולך וממשיך לחייך כמו אידיוט, אבל זה לא משנה, כי אני יודע שיש לי חברים נפלאים, ושהם תמיד יתמכו בי, גם שהחיוך לא יהיה פה.

הטיול שלי בעיר כמעט ונגמר, והחיוך לא רוצה לרדת, אני נזכר ברגעים, בזכרונות, במשאלות ובהשיגים, ומחייך חזק יותר.

הכל נראה לי כ"כ חיובי, שטויות שהכעיסו אותי פעם, לא פה עוד, נעלמו עם הפחד והצער.

כאשר אני מגיע לביית, אמא שואלת למה אני כזה שמח, ואני באמת לא יודע למה לענות,

או שבעצם אני יודע, אבל הסיבות רבות מדי, או עמוקות מדי מכדי לספר.

בזמן האחרון, אני מרגיש נהדר, והכל בזכותם, חברים מדהימים, החל מטיול חנוכה הנהדר ועד תל אביב מחר.

החברים אשר מלווים אותי לכל אורך הדרך, התומכים והאוהבים והדואגים, הם הגורמים לחיוך להשאר על הפנים שלי.

הגיע הלילה, עת לישון.

שתראו אותי ישן ומרוח עליי פרצוף מאושר, זה טבעי.

הגיע יום חדש, עת לחייך שוב (:

 

 

נכתב על ידי , 14/1/2009 00:17  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דרום אדום.


חבר'ה, אנחנו במלחמה.

כואב להכנס לעיר, שחייתי בה מאז שנולדתי ולראות אותה מתה.

מתה לנגד עינך.

הרחובות שהיית רגיל לראות מפוצצים באנשים, ריקים מאדם.

האנשים שהיית מבלה איתם ימים ולילות, תקועים בביתם בפחד.

משפחה, המבוגרים מבנהם שלא זוכרים מה הולך פה, וקמים כל בוקר, ולא מבינים מה קורה.

 

 

ואני?

אני שקוע בעצמי, מנסה להבין מה הולך פה.

הולך שם.

מה קורה.

ואז, ברגע אחד, צליל אחד, הכל משתנה.

לא משנה מה אני עושה, ישן, אוכל, משחק, או אפילו סתם חושב, אני מזנק, רץ החוצה מהדירה שלי, יורד שלוש קומות, ומחכה..

הצליל המקולל לא נגמר, הו לא, הוא ממשיך, מזהיר ומודיע, חזק וברור לכל האנשים, שישנה סכנה קרבה.

שניה אחר כך.

בום.

חזרה לחיים רגילים, לעת עתה.

 

 

 

שמרו על עצמכם, בבקשה..

 

 

 

 

נכתב על ידי , 2/1/2009 23:52  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





24,140
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , משוגעים , מדע בדיוני ופנטזיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעוזיפלצת (: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עוזיפלצת (: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)