הוא חזר.
כולו פצוע, מדמם, כואב כולו.
לחימות העבר, חישלו אותו, חזקו אותו, אך לזה הוא לא היה מוכן
אף אחד לא היה מוכן.
ועכשיו הוא הולך,
חזרה הבייתה,
חזרה לגן המוכר,
לריח,
להרגשה,
אלייה.
כאשר הוא רק עמד בשער ביתו, הוא כבר הרגיש בהבדל, הריח הטוב שהיה נישא מן הפרחים איננו עוד, הדשא גדל פרא.
הוא חשב לעצמו שזה נורמלי, הרי הוא טיפל בגן במשך כל השנים, ושהוא נעדר מהבית כ"כ הרבה זמן, זה טבעי שהוא ינבול ויהרס.
אבל לא הריח של התבשילים.
כאשר הוא יצא לאותה מלחמה ארורה,הוא ואהבתו החליטו שהוא יחזור, על השולחן יהיו כבר מוכנים המאכלים שהוא אוהב.
אך כעת, במפתן ביתו שלו, פעם ראשונה, הוא הרגיש פחד.
חבריו לפלוגה לימדו אותו מהו פחד, אותה תחושה שגרתית של לפני פעולה, אך הוא אף פעם לא חווה אותו, ועכשיו במקום הכי בטוח והכי מוכר לו, הוא הכיר אותו.
בהתחלה, הוא לא העז לגעת בידית הדלת, הוא כבר הריח שמשהו לא בסדר, ידע שמשהו לא כשורה.
הוא אזר את כול האומץ שהיה לו, כל האומץ שהוא צבר במשך המלחמה.
ופתח אותה.
רק שתי מילים היו לו: " האהבה שלי"
לאחר שהוא אמר זאת, הוא לא יכל להאמין מה קרה לה.
פניה היו כ"כ יפים, ידיה עדינות, הראש היה מוטה בזוית נורמלית.
היא נראתה ישנה, היה ניתן בקלות לחשוב כי היא ישנה.
אך היא לא, הוא גילה זאת די מהר, לאחר שסרק את גופה המושלם, וגילה את הסכין נעוץ לו בנחת.
הוא נפל. ספק מעייפות, ספק משברון.
אותה סכין ששימשה אותם בפעם הראשונה שהם חרטו את שמם על עץ.
אותה סכין שהוא קיבל והרוויח עוד בימי אימוניו.
הסכין שלהם הייתה נעוצה שם.
הוא נזכר בכל הדרך הארוכה שעבר, בכל הקרבות, הדם, הגופות, החברים, המוות, הנצחון העיוור.
וכעת הוא ניצב בפני המוות של עצמו, שלה, שלהם.
כל מה שהוא עבר, לא השתווה לגופה האהובה שלפניו.
באותו לילה, הלוחם הדגול, אשר לא ידע פחד, כבר היה בין המתים.
מתייחד עם אהבתו, ולא יודע פחד שוב.
-
סיפור חדש ומדכא מבית עוז, יש קשר בין הסיפור לבין החיים שלי, מה שחשוב שזה כבר לא רלוונטי.
זה אמיתי, זה היה מזמן, זה אחרי טיוטה והכל, המקורי הרבה יותר ארוך וכבד.
אבל תהנו מזה, זה מה יש.
תגיבו כל דבר שתרצו, פידבקים זה טוב וזה מעודד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
