להתלונן על הכל

הצבא חושב שמותר לו הכל, ולמה זה? כי אנחנו בעצם גורמים לו לחשוב כך, אנחנו נותנים לו לעשות כל מה שהוא רוצה בטענה של "טוב אין ברירה, זה ביטחון, זה יותר חשוב מהכל". נשמע הגיוני מספיק, אבל לפעמים גבולות ההגיון נשברים באופן כל כך דרסטי שקשה להאמין שבמדינה דמוקרטית דבר כזה יכול לקרות.

דוגמא טובה למצב כזה הייתה לפני בערך שנה וחצי, כשהיה את הסיפור של הסרבנות בחטיבת כפיר, מספר חיילי מילואים ניסחו מכתב המביע דעה נגד שליחת חיילים לפינוי התנחלויות. לאחר כחודש הם קיבלו זימון ליום מילואים, שמטרת הזימון לפי מה שהיה כתוב על הצו היא משפט. לאחר סערה תקשורתית קטנה הצבא טען שזה לא "משפט" אלא רק "בירור", אבל זה סתם כדיי לצאת קצת יותר נקיים מהעניין. בכל מקרה אותם המילואימניקים זומנו ל"בירור" עם המג"ד והוא שאל אותם באיזו זכות הם מעיזים להביע דעה פוליטית ועוד נגד מדיניות הצבא, והודיע להם שהם נחשבים "סרבני מילואים" למרות שהם הודיעו שיבואו לשירות המילואים הבא. מה שקרה פה מאוד פשוט: אזרחים חופשיים במדינה דמוקרטית זומנו לבירור צבאי על העובדה שהם הביעו דעה פוליטית שהצבא לא אוהב. אני מוכן להבין את האיסור על חיילים בשירות סדיר להביע דעה פוליטית, אבל אלו לא חיילים הם אזרחים, ומדינה שלאזרחיה אין זכות להביא דעה היא לא מדינה דמוקרטית, היא דיקטטורה. המילה היותר מתאימה היא לא "משפט" ולא "בירור" אלא "בזיון".

לפי המקרה הזה מבינים שהמדינה והצבא חילקו את האזרחים ל-2 סוגים:

אזרחים סוג א': אנשים שלא עשו צבא, או עשו צבא וקיבלו פטור ממילואים, או שלא בגיל המתאים לעשות צבא\מילואים. סוג זה של אזרחים מונה בערך 94% מהאוכלוסיה. על סוג זה של אזרחים חלות כל הזכויות והחובות הרגילות שחלות על אזרחים במדינה דמוקרטית.

אזרחים סוג ב': אנשים ששירתו בצבא שירות מלא ולא קיבלו פטור ממילואים (לרוב אנשי מקצוע ולוחמים). סוג זה מונה רק כ-6% מהאוכלוסיה. על סוג זה חלות כל החובות שחלות על אזרחים מסוג א', עם מספר תוספות מיוחדות כגון: החובה לסכן את החיים בכל רגע אם המדינה תחשוב שזה נחוץ\כדאי. לאזרחים מהסוג הזה יש את כל הזכויות שיש לאזרחים מסוג א', אבל הרוב המוחלט שלהן (לדוגמא: חופש הביטוי, חופש התנועה, יכולת לצאת מהארץ), יכול להישלל מהם בכל עת שהמדינה רק תבחר. המדינה מאוד תשתדל שלא לנצל אותם ליותר מ-108 יום ב-3 שנים, אבל לא מתחייבת לשום דבר. לאזרחים מהסוג הזה חופש הביטוי הוא מוגבל, אסור להם להביע דעה פוליטית נגד הצבא.

אולי זה נשמע אבסורד או קיצוני מה שכתבתי למעלה אבל זו האמת, זו האמת אם כותבים בלי לייפות אותה ולגרום לה להישמע יותר טוב. מה שבאמת אבסורד וקיצוני זה שיש אנשים שחושבים שזה בסדר גמור, שככה צריך להיות, שזה בסדר שרק 6% יידרשו לסכן את חייהם (לא מרצונם החופשי) ו-94% ירכבו על הגב שלהם, שזה בסדר שחלק מאותם 6% מקבלים ציוד כל כך גרוע ומיושן שקשה להחליט אם הוא מתקופת מלחמת העולם השנייה או אולי וייטנאם, שזה בסדר שאנשים מתכננים תוכניות לצאת לחופשות ולטוס ואז הצבא קורא להם למילואים והם נאלצים לשלם קנסות ביטול מטורפים ואף אחד לא מפצה אותם, שזה בסדר שקצינות הקישור משקרות לחיילי המילואים ומשתמשות בטריקים מגעילים כדיי לעבוד עליהם ולהביא אותם לעוד כמה ימים. כל זה בסדר גמור, זה המחיר שאנחנו צריכים לשלם בשביל לחיות במדינה הזו, אז זהו שלא! זה המחיר שרק 6% מאיתנו צריכים לשלם בשביל ש-94% האחרים יוכלו לחיות במדינה דמוקרטית.

אז ברור שהצבא חושב שמותר לו הכל, כי אנחנו מצדיקים אותו. האמת היא שמה שאנשים לא מבינים זה שלאותם 6% יש כוח יותר גדול מכל קבוצה אחרת באותו גודל, יש להם כוח שבעצם אין לאף קבוצה אחרת במדינה בכלל. אם עכשיו רוב מאנשי המילואים שולחים מכתב שאומר לא נבוא יותר למילואים עד שהבזיון יגמר, המדינה הזאת משתתקת. דמיינו מה יקרה אם אין יותר כוח מילואים, אם אין מילואים אז אין באמת צבא, אם אין צבא אז הלך עלינו. אם עכשיו אנשי המילואים עושים חרם אין למדינה מה לעשות, הם לא יוכלו להכניס 400,000 איש לכלא, ולא יעשו את זה גם אם יכלו. אם עושים חרם מילואים למדינה יש רק 2 אפשרויות: 1. להסכים לתנאים של המילואימניקים או 2. השמדה. אם דבר כזה קורה הממשלה מסכימה לכל התנאים תוך שעתיים.

חבל רק שדבר כזה בחיים לא יקרה פה. שטפו לכולנו את המוח שזה המחיר שצריך לשלם בשביל לחיות פה ורוב משרתי המילואים נפלו בפח, ולרוב האנשים שלא משרתים במילואים גם ככה לא משנה הרי הצבא עזב אותם בשקט כבר, הוא מציק לאנשים אחרים.