שגם הסוף יגיע. אך אין ישועה.
בקרוב מאוד אסיים את הפרק הזה של חיי, הזמן מתזז לו במהירות, רק עצמתי את עיניי והפכתי כמו כולם.
עוד רגע התואר הזה נגמר, מי היה מאמין שבחלוף השנים נהייתי עוד סטודנטית מין המניין.
אך לנצח אהיה וועדת חריגים, גם אם לא על הנייר, הם ממשיכים להביט בי ולסרוק, בין אם זה קובץ של חברים לספסל הלימודים
או מרצה שמשתהה
"לא חשבתי שמישהו בדור שלכן מכיר את זה.... איך את יודעת את זה?"
אני משפילה את הראש ומכסה את פניי, בת 23 ומשחקת עדיין במחבואים, בעיקר עם עצמי.
לפרקים אני חושבת שהכל אבוד, החרדה מציפה אותי, וכל מה שמתחשק לי זה ללכת למרפאה הקרובה ולנעול את עצמי שם.
עדיין מהלכת עם אות קין פנימי, חדי ההבחנה יוכלו להצביע על מה שמוקצה בי.
כולם אומרים בכאילו אבל זה באמת מרגיש שכאילו דבר לא השתנה במרוצת הזמן, הפצע ישנו, הוא עדיין מדמם, עדיין כואב.
כבר לא כל כך ברור לי מה אני רוצה עכשיו, זה נע בין ביטחון מוחלט לאפיסת כוחות טוטאלית ואפס משמעות.
זה ישנו, אך לא מדברים על זה, ואם כן אז רק במונחי עבר. אסור לתת לזה להשתלט עליי.
הנפילה קלה מידי אך אני מסרבת לשתף פעולה,
עשר שנים אחרי ועדיין אני לא בטוחה מה היא אותה נפילה
האם זה זה
או זה
כך או אחרת בקרוב אוכל לסמן וי על עוד קרב, בתקווה שאגיע מנצחת אל קו הסיום.
ואולי... מה שהכי כואב זה שאני רוצה הביתה, באופן הכי פשוט וטהור וילדותי וטיפשי שיש.
אך איך אפשר לרצות משהו שמעולם לא היה לך?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
