נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד.

והזמן עוצר מלכת, כשאתה לא פה.

והלב שלי מחסיר פעימה בכל פעם שאני נזכרת בך, אני מתרסקת בכל יום עוד קצת, נופלת ונופלת לתוך תהום שלא נגמרת.

כל הגוף שלי הופך רפוי, חלש ואנורקטי הכאב ממוטט כל נים בגופי.

הדם לא זורם בי, העצב חודר לכל מקום.

ואני כולי סדוקה והדמעות חודרות את הסדקים ואט אט פוערות עוד קרע בתוך הגוף שלי,

הגוף הופך חלול, חסר טעם וריח, אני הופכת כולי ללבנה ומשעממת, רוב הזמן קודרת, כועסת וזועמת.

עצובה ללא סיבה ובעצם ממיליון סיבות, לא מוצאת רגע אחד של אושר עילאי.

והאישה שהייתי היא כבר לא אני, היא איננה. לא עוד האישה שהייתי.

כמה עצוב ומר גורלי על האישה הזאת, שהלכה ומי יודע אם תשוב יום אחד.

אם תשוב אליי ותשמח את ליבי, שתהפוך אותי שוב לגאה ומלאת ביטחון,לשמחה והמאושרת באדם גם ללא כל סיבה ובעצם ממיליון סיבות.

לאישה שאהבה ואהבה לאהוב, לאישה שאהבו.

זאת שרקדה והקימה את כולם על הרגליים, זאת שנפלו לידה והרימה את כולם ואלה שעדיין באים לבכות לה כדי שתאמר להם כמה מילות עידוד, והיא אומרת.

אבל אף אחד לא שואל איך היא מרגישה ואם כבר שואלים אז היא לוחשת "הכל בסדר" ומחייכת.

אבל בפנים נפתח ברז הדמעות.

אחרי עוד שיחה סוחטת דמעות איתו, נעלם לי החשק לכתוב.

אין בי עוד כוח.

My Soul.