נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד.

כל כך הרבה לילות בלי הגבר שלי, והגעגועים אליו גוברים מרגע לרגע.

זה תוקף אותי בעיקר בלילות כשכל הרעש הופך לשקט וכל ההמולה הופכת ללבד

ואז אני מרגישה אותו, ומתאווה לרגעים שחוויתי איתו.

וזה כל כך קשה לבכות בכל לילה וזה כל כך קשה לראות אותו עובר מולי באמצע היום על הקטנוע והוא כל כך יפה.

ואז בכל לילה אני דומעת מעט, נזכרת באהבה שלנו, ומחכה לו שיחזור.

וזה קשה. כמו הרגע הזה למשל שבו כל הגוף שלי כואב והמילים לא יוצאות, אני רוצה להסביר את כל מה שאני מרגישה בימים האחרונים בלעדיו אבל המילים לא יוצאות, שוב פעם אני עצורה ואין הרגשה יותר דפוקה מלהיות עצורה לגבי הרגשות שלך.

אני חולמת עליו בלילות ומחייכת כשאני שומעת את הקול שלו, אני בוכה בשירים שלנו וזה תוקף אותי באמצע היום או באמצע שיחה שמשהו פתאום מזכיר אותו. 

אני מתגעגעת אליו, ללילות שלנו יחד, אני מתגעגעת לרגעים שהוא נרדם לידי לרגעים שהרחתי את הריח שלו אחרי מקלחת, אני מתגעגעת לכל דבר שחווינו יחד, גם לרגעים הקשים.

אני מדמיינת אותי ואותו שוב יחד אבל זה עוד לא קורה. הלוואי שיקרה.

ואף אחד ושום דבר לא מצליחים לרפא את הכאב שגדל בתוכי, אף גבר לא מצליח להשכיח אותו, אף גבר אל מצליח להשלים אותי לא משנה עד כמה הם מקסימים ומנסים ורוצים ועד כמה טוב לי לרגעים. אף אחד מהם הוא לא האהוב שלי, הבייבי שלי, הגבר שלי. 

הלוואי שיחזור.

אין בי עוד כוח לעוד יום בלעדיו.

ולהבדיל אלפי הבדלות

והכאב הזה על החבר שמת לי, שוב תוקף אותי גם אם נראה לכולם שכבר התגברתי.

הוא חי בתוכי, איתי בכל נשימה, בכל פעימה, בכל תנועה ובכל דמעה, הוא חי בתוכי אבל הנוכחות שלו כל כך חסרה לי.

הכאב הזה לא יעלם לעולם הוא פשוט גדל בתוכי בכל יום עוד קצת, הוא משתלט עליי לשעות שלמות ואני כמו מנוונת לא מצליחה לעשות דבר חוץ מלבכות

אני מתגעגעת אליו, הוא כל כך חסר לכולנו,

המוות היה הזה פשוט מיותר. מיותר לגמרי.

הוא פער לי חור בתוך הלב שלעולם לא יסגר, לא משנה כמה אושר אני אחווה בחיי הוא ישאר תמיד פצע פתוח ובכל יום הוא יכאב, הוא לא יעשה לי הנחות, הוא פשוט יכאב ויכאיב לי.

My Soul.