נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד.

ואם יכולתי לברוח מכאן,

הרחק הרחק שם אין איש, להיעלם בתוך האופק ולהטשטש בים של חולות,

לו רק יכולתי לפרוש כנפיים כאלה גדולות, להמריא גבוה עד שלא ישאר לי אוויר לנשום אולי אז הייתי מרגישה את הרוח על פניי זאת שכבר מזמן איבדתי.

והייתי בורחת הכי רחוק מכאן,

אל תוך עולם שבו אין בני אדם, או אל תוך מקום זר שבו מדברים בשפה שלעולם לא אבין,

הייתי בורחת לתקופה אחרת, לעולם מנוכר בו אף אחד לא יקרא בשמי בו אף אחד לא יכיר את פניי,

הייתי בורחת הרחק הרחק אל תוך חלום בו יש שקט.

לו רק היה בי שקט,

הכל היה שונה ואני הייתי אחרת, קרה יותר או בוערת.

אז היית אומרת שהחיים פה ניראים ממבט קצת שונה, אולי הייתי מסתכלת על העולם מלמעלה למטה ורואה איך כולם מתרחקים ממני לרגעים קצרים,

אולי הייתי לומדת איך לחיות את הפחד ולהפסיק לפחד, לספור עד 5  לתת לו להשתלט ואז להמשיך בחיי,

אולי הייתי בורחת מבדידות מעייפת שהשתלטה לי על היום והלילה.

הייתי בורחת מאהבה נכזבת שקרעה לי את המיתרים, אולי הייתי בורחת מהשיגעון המוכר שלי ושל כולם זה שמשתלט על כולם, השגעון של הזמן שבורח לנו מבין האצבעות, השגעון של החום שמעייף את המילים שלנו,

והייתי בורחת הרחק הרחק אל תוך עולם קר שום אף אחד לא ימצא אותי,

גם אם תהפכו את העולם, תגרמו לצונאמי או לרעידת אדמה אתם לא תמצאו, לא בין ההריסות ולא בין האהובות.

כי אני לא אחכה שהזמן יפיל גם אותי כמו שהוא מפיל את כולם, לא אני לא אחכה לרגע בו אזדקן ואפסיק ברגע לנשום.

אני אברח הרחק הרחק אל תוך סיפור אגדות בו לא יכירו אותי, אחתוך את הפסטורליה שלהם בסכין ארוכה כמו שחותכים אבטיח בקיץ, והשלווה שלהם תזלוג ותציף את העולם שלהם בטיפות של אי נוחות.

ואז אני אלך, סוף סוף אני אלך ומשם אברח למקום אחר,

אל מקום בו כולם אילמים ולא אוכל לשמוע אף אחד, אל מקום בו אמצא את השקט בלי שום צורך בחיפוש ממושך.

לו רק יכולתי לברוח, לברוח מכאן ואז לברוח מעצמי, לו רק יכולתי לשתוק ולאמץ את השקט קרוב אליי, לו רק יכולתי להפסיק לכתוב ולקבל את המילים מוכנות.

כי אם הייתי יכולה הייתי מעדיפה לשתוק, להפסיק לנסות להבין את העולם, להפסיק לשמוע את כל מה שכולכם אומרים, הייתי מעדיפה לשתוק ואולי אז גם הייתי מעיזה לבקש מכם לשתוק כדי שאוכל להנות מהשקט.

ואם יכולתי לברוח הייתי בורחת למקום שבו אף אחד לא יראה אותי, למקום בו לעולם לא ירגישו בי, למקום שבו הנוכחות שלי לעולם לא תתבלט.

ומידי פעם הייתי עוצרת כדי להביט בנוף, אוחזת בשלווה אנושית כדי שלעולם לא תברח לי.

ובסוף, אחרי שנים של שקט בעולם זר הייתי חוזרת למקום מוכר,

הייתי חוזרת הביתה.

אל האנשים שמדברים, אל תוך תוכי שלא יכולה לשתוק לעולם, הייתי חוזרת לאישה שהנוכחות שלה בולטת בכל מקום ואפילו מודה על כך,

הייתי חוזרת כדי לנסות להבין את העולם, הייתי חוזרת ואז אומרת שהכל בסדר הכל נרגע.

והייתי חוזרת מלאה בשקט עד לימי הזקנה או אפילו עד הרגע בו אפסיק לנשום ואז השקט שבחיים יתחלף בשקט של המוות,

הייתי חוזרת מלאת שלווה שאותה אף אחד כבר לא יוכל להפר, הייתי חוזרת עם שפה זרה כזאת שרק אני אבין ואם לרגע אאבד את השקט שבי בעולם של רעש, אדבר עם עצמי ואסתגל שוב לשקט. אולי אז כולם יקראו לי משוגעת אבל לי כבר לא יהיה אכפת,

כי בשקט שלי זכיתי, בכוחות עצמי.

My Soul.