נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד.

לא יודעת כבר איך להכיל את כל הרגשות האלה שבתוכי, החרדות האלה תוקפות אותי שוב וחוסר הביטחון המלא בעצמי שוב קורע את מעטפת הקשיחות ומשתלט על כל נים בגופי, הגיוס מתקרב בעוד יום ואני כאן מלאה בדמעות.

אני קוראת את כל מה שכתוב באינטרנט על יום הגיוס.

אני לא מוכנה לכלום עוד לא קניתי דבר, אני מפוחדת בצורה בלתי הגיונית בכלל ולא הפעם אני לא סתם היפוכונדרית אני באמת חושבת שאני בדיכאון.

איך פתאום אני אוותר על כל החופש הבלתי נלאה שלי לטובת ימים ארוכים בתוך בסיס מסריח עם מפקדת שתשב לי על הכתף כל היום?

איך לעזאזל אני אסתדר עם געגועים לבית שלי, לחברים שלי, אליו?

ומה אם כולם ישכחו מקיומי פתאום, איך זה ירגיש להיות חיה אבל בכל זאת להימחק מהזיכרון של כולם?

ומה אם אני לא אצליח להיות מצטיינת ואת כל השירות אבלה בכלא או יותר גרוע מזה עם שעות ביציאה וריתוקים ארוכים?

ומה אם אני אשבר ולא אצליח לעמוד בזה ואז אמא שלי תגיד לכולם "אני ידעתי שהיא לא יכולה להתגייס לצבא המפונקת הזאת"?

ומה אם אני לא אצליח להוכיח לכולם שגם אני יכולה ואני לא עוד ליצנית שיודעת רק לדבר?

ומה אם אני לא אצליח, מה אם אני אכשל?

זה גדול עליי כל האחריות הזאת, אני בסה"כ בת 18 ומפונקת. החיים החדשים קוראים לי אבל במקום לשמוח כל הגוף שלי מכווץ, הדמעות שוטפות אותי ומרסקות את הלב שלי, זה שפועם עכשיו במהירות לא סבירה ומנותק מהמציאות.

אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר למה כל כך קשה לי ועד כמה קשה לי עם המציאות החדשה שהופכת להיות שלי ממש בעוד שבועיים.

אוף, עוד לא הכנתי כלום, אני לא מצליחה להחליף מילה עם האישה שנקראת אמא שלי בלי שזה יהפך לקרב חתולות שלא היה מבייש אף חתולה גאה.

אף אחד לא מבין אותי לעזאזל! כולם חושבים שזה כל כך קל וכל כך מובן מאליו לעשות את השינוי הזה מהחיים שחייתי לחיים הצבאיים, ונכון שכל ההתחלות קשות אבל מה אם כל השנתיים האלה יהיו קשות מכדי להכיל?

המצב הזה פשוט בולע אותי לתוכו, כולם מדברים על זה בכזאת קלילות בזמן שאני אומרת ש"הכל בסדר" איתי אבל מבפנים אני מרוסקת כמו רסיסים של מראה שבורה.

ואני מרגישה פתאום כל כך מוזר, לא אהובה או רצויה, הרבה פחות אישה ממה שאני תמיד, כל כך הרבה בעיות וכל כך הרבה שאלות ודברים לעשות ורק לי אין כוח לקום, אני מותשת מלא כלום. אין לי כוח לקום ולפתור את הכל, אין לי כוח להילחם ואפילו עוד לא התחלתי את הדרך שלי, אני רוצה לעוף מפה ולהתחיל חיים חדשים ומצד שני אני פוחדת עד מוות מלעזוב את החיים שחייתי עד היום.

אני כל כך מבולבלת שאני אפילו לא כותבת בצורה הגיונית, ואני כל הזמן כועסת וכואבת ואף אחד לא רואה את הדמעות, איך אני תמיד יודעת לשדר "עסקים כרגיל" גם כשכלום כבר לא בסדר איתי. הדבר הזה עובד לרעתי לפעמים.

אוי אלוקים, רק לא לבכות שם, בבקשה לא לבכות שם! לא מול המפקדים, לא מול הצוות, רק לא לבכות שם. לא מולם.

לעזאזל אילו רק יכולתי להזריק לתוכי זריקת אומץ כדי ללמוד לחיות כמו שצריך פעם אחת ולתמיד, להעז יותר ממה שאני מעזה ולעולם לא להצטער על זה, לו רק יכולתי להיות הרבה יותר חזקה, מלאת ביטחון במשך כל הזמן, לו רק יכולתי לא לאבד  את הביטחון שלי ברגעים כאלה.

דבר אחד יכול לנחם אותי, לפחות אני לוקחת איתי את החבר המת שלי לשם, זה הדבר היחיד שאני יכולה להיאחז בו כרגע, כי לא משנה אם כולם ילכו ואם כולם יחיו את החיים שלהם וישכחו שאני קיימת, הוא תמיד ישאר.

הוא לעולם לא יפסיק להיות חבר שלי, גם אם הוא לא ירצה בכך הוא לא יוכל לעשות דבר בנידון, הוא ישאר חבר שלי לתמיד, כי הוא מת! אני והוא עד המוות.

לא משנה מה יעבור עליי בחיים האלה;

לא משנה מה אפסיד בדרך, לא משנה כמה האהבה תכאב לי, לא משנה כמה ארגיש בודדה ומנותקת או אם אשקע בדיכאון עמוק, לא משנה אם אתחתן עם הגבר שאני אוהבת ולא משנה אם אהיה קצינה מוצלחת שאבא שלה יהיה גאה בה, לא משנה אם אלמד משפטים ולא משנה אם ארוויח המון כסף, לא משנה אם לא אצליח להגשים את כל מה שאני רוצה בחיים, כי הוא תמיד ישאר שם. בטוב וברע הוא יעמוד לצידי.

כלום לא משנה אם הוא כאן, איתי, לתמיד. החבר הטוב והמת שלי.

איך בסופו של דבר הכל נגמר בו? 

ידעתי, הוא איתי לנצח.

"הנה אחי מושיט לי יד,

מושך אותי קדימה

ומשתדל שלא אפחד"

My Soul.