נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד.

אני יושבת בפאב עם חברים ומוצאת את עצמי מתגעגעת אליו, פתאום הרגש הזה שוב מתפרץ מתוכי.

כל יום הוא מרתון ארור בלעדיו, מלחמה שלא נגמרת, דמעות שורקות באוויר, אהבות שלא מתממשות.

הלב שלי מדלג בין הטיפות ולעולם לא טובע בשלוליות הוא תמיד צף ומערער את חיי.

רגעים בלתי פוסקים של געגועים שמזעזעים את עולמי עולים בי וזה מגיע בדיוק ברגע שאני הכי לא מצפה לו,

בדיוק שאני חושבת שהתגברתי ושאני מספיק חזקה כדי להמשיך בחיים בלעדיו, אבל הוא תמיד חוזר.

החיים שלי לא חוזרים למסלולם ולא מצליחים למצוא את מקומם הטבעי.

אני מאבדת רגעים ומפסיקה ברגע לחייך, כוחותיי אוזלים אט אט,

הימים לא עוברים בלעדיו ונראים כמו נצח ובלילות אני מתייחדת עם הזכרונות, עם הרגעים שלנו ביחד,

עם כל אותן המילים שגרמו לי להתאהב בו, עם הרגשות שנשארו אצלי בלב.

אני משערת שעכשיו הוא נמצא עם בחורה, גבר מקסים שכמוהו כל אחת תרצה. אבל הלב שלי נקרע מעצם המחשבה.

אני נזכרת בשיחה שבה נפרדנו והדמעות עולות בי, כל הזמן אני נזכרת בדברים שלנו, כל דבר מזכיר לי אותו ואת החיוך שלו, את המילים שלו, את השקט שהוא העניק לי, את השלווה האין סופית שחשתי כשהייתי איתו.

ואני רוצה את החיים שלי בחזרה! אני רוצה להיות מאושרת, איתו או בלעדיו.

אז אם הוא אמור לחזור אז שיחזור כבר אליי ואם הוא לא אז שיפסיק לאחוז לי בלב, שירפה ויתן לי ללכת לחיות את חיי ולהיות מי שהייתי מאז ומתמיד.

אני נקרעת מבפנים, כולי גוססת, מדממת ולא מוצאת את הדרך לחזור לעצמי,

בלעדיו.

My Soul.

אצבעות דקות מנגנות על פצעי ליבי, נשימה עמוקה נושפת בעורפי

מילים עייפות שלא מוצאות מנוחה בתוכי

והנפש שלי מתהלכת כמתה-חיה, נמצאת ולא נמצאת.

אותה הנפש מחפשת מנוח, משתוללת ברוחה. מחשבותיה אבודות בתוך ים שחור,

והרגש מעורפל בתוך עננים.

נפש אבודה לא מוצאת את עצמה, יוצאת מדעתה, מאבדת שפיות ואוכלת את עצמה.

והלב שלה נשבר בתוכה, מאבד כל תקווה.

והיאוש פותח לה חלון ועוד דלת והיא מתהלכת בתוך מסדרון שלא נגמר,

ומן החדרים יוצאות מחשבות אפלות ומשונות תופסות אותה חזק ולרגע לא עוזבות.

והיא כואבת ואוהבת, ממשיכה ללכת. היא לא נכנעת ולא נשברת, היא חזקה תמיד אמרו לה.

היא ממשיכה אל הלא נודע מקווה שבסוף המסדרון יחכה לה האור, זה שכולנו מחכים לו.

הנשימה מתערפלת והראייה מטשטשת כי הכפור עוטף אותה, אצבעות דקות לא מניחות לבשרה, חודרות את עורה ופוצעות את נפשה,

והיא צועדת אי שם אל הלא נודע וכל צעד הופך כבד וכל נשימה מפסיקה פעימה.

רוח נושפת בפניה והיא נאחזת בקירות בלתי נראים.

הכל הפך חשוך, החדרים נעלמים וכל אותם מחשבות רודפות אותה אז היא רצה מהר שלא יתפסו אותה, כושלת ונופלת אך קמה וממשיכה.

וליבה דואב וכואב וכל גופה כבר מדמם.

והיא צועדת אל תוך עמקי נשמתה, אל תוך דרך ללא מוצא.

מחפשת שקט ומאבדת את השלווה.

היא מניחה לעולם להכניע אותה. אט אט היא מפסיקה לרוץ ומתמכרת לכאב.

היא לא יודעת איך לחזור אל תוך העולם האמיתי אל הצער שבתוכו ואל הכאב הבלתי פוסק,

היא לא יודעת איך לחזור לכל אותם דברים חומריים שגרמו לה אושר רגעי.

היא שונאת לאהוב וכועסת על עצמה, נפש לא שקטה מאבדת את מנוחתה.

לא מצליחה לחזור והמרחק גדל מרגע לרגע, השחור אופף את כולה ועיניה כעיוורות.

ורק היא בוהה באפלה ואין שום כוכב שיאיר לה דרך האבודה.

רסיסי מראה פוגעים בה וצורבים את גופה, הדם ניגר והיא דומעת דמעות של דם.

הכל נעלם לאט לאט, אין אהבה יש רק כאב, אין היגיון יש רק אשליה,

והיא נוגעת לא נוגעת פוסעת עוד צעד, זוחלת בשארית כוחה ובעיקר מתפללת שהגלגל ימשיך להסתובב.

אין לה סבלנות לקחת לעצמה עוד זמן כדי לנשום, כי הכאב כבר לא חולף כמו שכולם מבטיחים,

בסופו של דבר הזמן לא מרפא הכל, הוא משאיר צלקות.

והיא בין לבין ולא ברור לה מה אסור ומה מותר, היא מתגעגעת ומנסה להשתלט על עצמה,

לא להיכנע, לתת לזמן לעבור ואלי זה יעזור.

אך היא לא מצליחה, אין בה שקט, שום דבר בה לא נרגע.

והשדים באים וקוטפים לה את הלב, שותים את הצוף שניגר מהכאב.

היא מנסה לחיות אך מתה תוך כדי.

כזאת היא נפש תועה בגופה של אישה אבודה.

My Soul.

ליבי נשבר בפעם הראשונה בחיי ואני לא יודעת איך לצאת מזה.

לא הופתעתי כשזה הגיע, זה כמו שאתה יודע שמישהו מתחבא בצד ומתכוון להבהיל אותך ואתה בכל זאת נבהל. ככה זה היה, ידעתי שזה יגיע בשלב כלשהו המצב לאחרונה היה ממש גרוע ובכל זאת נשברתי.

ליבי נשבר אבל לא מחוסר אהבה, כי יש בנינו אהבה גדולה אבל הוא צריך לחזור לעצמו, להכין את עצמו, ללמוד להתמודד.

הוא מרגיש שהוא פוגע בי ושמגיע לי הרבה יותר ממערכת יחסים לא נורמלית שכזאת.

"את עדיין האישה שלי" הוא אומר והלב שלי מתרסק, "אני יודע שאני אתנתק ואחזור לעצמי, אני אתאפס ואז אני אלחם על זה, עלינו!"

והוא עדיין קורא לי "בייבי" ואני מתפוררת.

וכל שיר מזכיר לי אותו, וכל מילה צורבת לי את הנשמה.

"קחי לך זמן, הכאב הזה יחלוף מהר, אני מבטיח" הוא היה מקדיש לי את השיר הזה ואני האמנתי בזה, הוא היוצא מן הכלל שלי, המיוחד והיחיד שאי פעם בכיתי בגללו בכזאת עוצמה.

"אני מזהיר אותך לא לבכות" ואני לא מסוגלת לשלוט בזה, אני מרוסקת, מתפוררת לאט לאט, מסתגרת עם עצמי.

והוא כואב את זה אולי לא כמוני אבל עדיין כואב, אמרתי לו דברים שגרמו לו לבכות ובפעם הראשונה בחיי חשבתי שזה מרגש לראות גבר בוכה.

הריח שלו עולה בי והגומות שלו.

ידעתי מההתחלה שאני מכניסה ראש בריא למיטה חולה אבל עכשיו כבר אין את מי להאשים.

לפני כמה ימים כשעוד הכל היה בסדר הוא הבטיח "את לא תאבדי אותי, אני שומר עלייך" ואיבדתי.

הוא שונא שאני אומרת שאיבדתי אותו גם השבוע כשזה קרה הוא כעס כשאמרתי שאיבדתי אותו "זה לא סוף הסיפור, אני אלחם עלייך! גם אם תהיי עם מישהו אחר"

הוא הגבר היחיד שאי פעם רציתי בכל כוחי, ועכשיו הכל אבוד, הלך, נעלם, בלתי אפשרי.

כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש ואני לא מצליחה לכתוב אותן.

בפעם הראשונה בחיי בה ניסיתי להיות הכי רגועה ונעימה והוא היחיד שאי פעם ראה את הצד הרך שלי גם אז הפסדתי במערכה.

הוא ראה את הצד הרך שבי, ללא ספק. הוא הכריח אותי לחוש אינטימיות רגשית למרות שהיה לי קשה הוא תמיד התעקש ובסוף השיג את שלו. אני לא יודעת איפה טעיתי. ואולי לא טעיתי וגם הוא לא טעה.

אם הייתי יכולה לכעוס עליו אולי זה היה הרבה יותר קל, כמו תמיד הייתי מוציאה את הכעס וממשיכה הלאה אבל הפעם אין שום כעס ואני גם לא רוצה לכעוס עליו, אין פה אשמים יש פה מציאות קשה. אני מבינה אותו שהוא צריך לחזור לעצמו כי הוא פוגע בי ובכולם, הוא צריך להתנתק ולאגור כוחות.

קצת קשה לי עם זה שהוא מוותר לעצמו כל פעם מחדש, שהוא מתרץ את זה בטענה "אני דפוק, אמרתי לך" ונותן לעצמו הקלות.

וזה שובר את שנינו, ואת המערכת יחסים שלנו, וכעת היא איננה.

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, אני לא יודעת איך לצאת מזה, בכל פעם שאני נזכרת בו אני בוכה אין שניה ביום מאז שזה קרה שהוא לא אצלי בראש, המיטה שלי רטובה מדמעות.

"את היית אחת החוויות הכי נעימות שהיו לי" ואני עונה ש "הייתי"

"את עדיין" הוא משכנע את עצמו ומנסה לשכנע אותי. וכשאני אומרת שהוא משקר לעצמו ופוגע בי הוא אומר שזה לא נכון, שהוא ילחם עליי

אבל איזה ערבות יש לי שהוא ילחם, שהוא יחזור?! מי מבטיח שלי שהוא יחזור אליי?

"שום דבר לא חסר בך! כל גבר היה רוצה אישה כמוך, בכל הכנות" ואני רוצה להגיד לו שאני לא רוצה אף גבר, חוץ ממנו, הוא הגבר שלי! ותמיד הוא היה מאז שהכל התחיל.

כשאני אומרת "my lover's gone" הוא מראה לי עד כמה הוא לא אוהב את זה, אבל זאת המציאות שלנו;

אהובי הלך ומי יודע אם יחזור.

ובוער לי כל הגוף כי אני רוצה לדבר איתו, לשמוע את הקול שלו מרגיע אותי, לחבק אותו ולהחזיק לו את היד, לשים עליו את הראש ולשמוע אותו נרדם

וכשאנסה לקום מהמיטה הוא יחבק אותי חזק כדי שלא אלך ויאמר "בואי בייבי, בואי" מתוך שינה ואפילו לא ישים לב.

אבל כנראה שזה כבר לא יקרה בתקופה הקרובה כמו שהוא אמר "אני לא רואה את עצמי משתנה כבר"

ואני לא רוצה להיות בלעדיו, הוא עשה אותי מאושרת, הוא דאג לי והיה איתי ברגעים הקשים וכך גם אני, תמיד הבנתי אותו והקלתי עליו והרגעתי אותו.

אני לא מבינה איך הוא מסוגל לוותר על זה, עליי ועל מה שהיה בנינו. והנה אני שוב בוכה, הוא עדיין בלב שלי והוא לא יצא משם במהירות כמו שאני מכירה את עצמי, הלוואי והוא לא היה הולך. אבל כמו שאני תמיד אומרת "כנראה שזה לא נועד לקרות" אני רק לא מבינה מה הטעם, יסלח לי אלוקים אבל אני לא מבינה מה הטעם. והכל לטובה אני מנסה להאמין, אין לי ספק שאלוקים מכוון הכל לטובה גם אם אני לא מבינה את המעשים שלו.

אבל אני לא יכולה לחסום את הרגשות שלי, אני לא יכולה למנוע את הכאב הזה שהתעורר בי, אני לא מצליחה לחייך ושום דבר לא מלהיב אותי, אין לי כוח לדבר, או ללכת או לנשום. אני מאבדת את עצמי ואת כוחי, הוא תמיד אומר לי "את חזקה" ואני אכן כזאת אך לא הפעם. הפעם אני חלשה

בחורה עם לב שבור לא יכולה להיות חזקה.

אני מתגעגעת אליו יותר מכל אדם בעולם, הגוף שלי בוער מכאב, העיניים שלי שורפות מדמעות, הנוכחות שלו עדיין סביבי, אני נזכרת בכל הרגעים שלנו יחד והנשמה שלי עולה בלהבות.

כל השירים שלנו מגשימים את עצמם לטוב ולרע

והשיר שכל כך פחדתי ממנו מתגשם עכשיו broken hearted girl

זה בדיוק מה שאני.

My Soul.