צועדת בין הטיפות והגשם ניטף על ראשי,
הלב שלי צונח לתוך שלולית עמוקה ומהבהב באור אדום, לב שבור מדמם עם הרצפה ואפילו הגשם לא מצליח לשטוף את הדם,
הזכוכיות זוהרות מתחת למים, נוצצות כמו יהלומים וכל מי שרוצה יכול להתכופף ולהרים כמה רסיסים מהלב שלי.
אני צועדת בתוך שלוליות ונהנית מהקור, כואבת את העצב ומרשה לעצמי לבכות והדמעות שלי הן מכסות את הכל, הן הרבה יותר חזקות מהגשם, הן גדולות יותר מהגשם והן רבות אפילו מהגשם.
ואני צועדת ומרגישה שאלוקים בוכה איתי על מר גורלי ועל העצב שבליבי, הוא לא אוהב עצב אני יודעת, אבל זה גדול ממני וחזק ממני, זה אחר לגמרי הכאב הזה יותר ממה שהרגשתי אי פעם בחיי, ושום דבר לא יוכל להפסיק אותו עד שהוא ילך לבד, אם ילך.
אז אני צועדת וכל הגוף שלי בוער מאהבה.
גשם מכבה אש אך כנראה שלא במקרה שלי כי אני מצליחה לשרוד את הגשם ובלית ברירה נשארת בוערת באש הלהבה, שולחת אש לתוך הגשם ומצליחה לנצח, לצערי.
אולי זאת תהיה הפעם היחידה שבה ארצה להפסיד במהלך חיי, הלוואי והייתי מפסידה לגשם והוא היה מכבה את האש שבתוכי.
ממשיכה הלאה ונכנסת לאוטובוס רועש, המולת אנשים וכולם מחייכים ורק אני מקופלת בתוך עצמי והדמעות זולגות בלי שארצה בכך בכלל, אני טובעת עמוק בתוך המחשבות עליו.
הייתי בן אדם שלם עוד שהוא הגיע וגם אם עברתי משברים זה הגרוע מכולם, עכשיו אני לא שלמה, חלקים שלמים חסרים בי, חלקים שמתו כשהוא הלך.
אני ממתי כשהאהבה שלי הלכה אבל האהבה לא מתה; היא נשארה חיה ובועטת, שולחת אש לכל הכיוונים משאירה אותי בוערת.
השאירה בי ים של דמעות שאת הברז שלהן אי אפשר לסגור.
כל נשימה הופכת קשה, בלעדיו הדברים לא ניראים אותו הדבר, בלעדיו אין טעם.
מאז שהוא הלך בשקט והשאיר אותי בתוך הדמעות, מאז שהוא הלך ונשאר בתוך הדמעות של עצמו שום דבר לא אותו דבר, גם לא הכאב.
והשמחה הסתלקה ממני וגם הדעת, הטעם לחיים והרצון להיות.
אין בי עוד אושר, והחיוך שהוא כ"כ אוהב בי כבר מזמן נעלם, ואני מתרסקת ...בכל יום בלעדיו עוד חלק בתוכי מתרסק אל הרצפה ונשאר שם.
ואף אחד לא יכול לחבר אותי, כל כי החלקיקים שלי עפים ברוח ומי יעז להתעסק עם אישה שבורה, אחת שמתהלכת כרוח רפאים, שעוברת וכבר לא משאירה חותם.
ומי יעז להושיט ידו לתוך האש הבוערת, מי יעז לשרוף את עצמו למען מישהי שלעולם לא לא תוכל לתת לו הכל, כי היא כבר נתנה את זה למישהו אחר שמחזיק את זה אצלו ולא משחרר, וכל שיחה אותו מפילה אותה עוד יותר לתוך האש וכל מחשבה עליו הופכת את כל עולמה והזכרונות לא מרפים ומציתים בה אש ועוד חלק בה נשרף אך לא מתכלה הוא נשאר, בוער מכאב.
אז הזהירו את כולם שיש אישה שבוערת מאהבה, אש שאכלה את כל מה שהיא אי פעם הייתה ואת כל מה היא אי פעם רצתה,
אש שאכלה את הכוח שלה ואת העוצמה, אש שאכלה את השאיפות וההישגים שלה שכעת ניראים כפעוטי ערך,
אש שאכלה את החיוך שלה, אש שאכלה את האישה שהייתה.
הדבר היחיד שהאש הזאת לא הצליחה לאכול היא האהבה שמפיצה בתוכה רק כאב.
הדבר היחיד שיכול לתאר את הרגשות שלי הוא שירים של זמרת מדהימה בשם Adele
זה מרגיש כאילו היא נכנסה לתוך הגוף שלי וספגה את כל מה שאני מרגישה ועכשיו היא שרה על זה.
פשוט ככה.
My Soul.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
