נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד.

ואם יכולתי לברוח מכאן,

הרחק הרחק שם אין איש, להיעלם בתוך האופק ולהטשטש בים של חולות,

לו רק יכולתי לפרוש כנפיים כאלה גדולות, להמריא גבוה עד שלא ישאר לי אוויר לנשום אולי אז הייתי מרגישה את הרוח על פניי זאת שכבר מזמן איבדתי.

והייתי בורחת הכי רחוק מכאן,

אל תוך עולם שבו אין בני אדם, או אל תוך מקום זר שבו מדברים בשפה שלעולם לא אבין,

הייתי בורחת לתקופה אחרת, לעולם מנוכר בו אף אחד לא יקרא בשמי בו אף אחד לא יכיר את פניי,

הייתי בורחת הרחק הרחק אל תוך חלום בו יש שקט.

לו רק היה בי שקט,

הכל היה שונה ואני הייתי אחרת, קרה יותר או בוערת.

אז היית אומרת שהחיים פה ניראים ממבט קצת שונה, אולי הייתי מסתכלת על העולם מלמעלה למטה ורואה איך כולם מתרחקים ממני לרגעים קצרים,

אולי הייתי לומדת איך לחיות את הפחד ולהפסיק לפחד, לספור עד 5  לתת לו להשתלט ואז להמשיך בחיי,

אולי הייתי בורחת מבדידות מעייפת שהשתלטה לי על היום והלילה.

הייתי בורחת מאהבה נכזבת שקרעה לי את המיתרים, אולי הייתי בורחת מהשיגעון המוכר שלי ושל כולם זה שמשתלט על כולם, השגעון של הזמן שבורח לנו מבין האצבעות, השגעון של החום שמעייף את המילים שלנו,

והייתי בורחת הרחק הרחק אל תוך עולם קר שום אף אחד לא ימצא אותי,

גם אם תהפכו את העולם, תגרמו לצונאמי או לרעידת אדמה אתם לא תמצאו, לא בין ההריסות ולא בין האהובות.

כי אני לא אחכה שהזמן יפיל גם אותי כמו שהוא מפיל את כולם, לא אני לא אחכה לרגע בו אזדקן ואפסיק ברגע לנשום.

אני אברח הרחק הרחק אל תוך סיפור אגדות בו לא יכירו אותי, אחתוך את הפסטורליה שלהם בסכין ארוכה כמו שחותכים אבטיח בקיץ, והשלווה שלהם תזלוג ותציף את העולם שלהם בטיפות של אי נוחות.

ואז אני אלך, סוף סוף אני אלך ומשם אברח למקום אחר,

אל מקום בו כולם אילמים ולא אוכל לשמוע אף אחד, אל מקום בו אמצא את השקט בלי שום צורך בחיפוש ממושך.

לו רק יכולתי לברוח, לברוח מכאן ואז לברוח מעצמי, לו רק יכולתי לשתוק ולאמץ את השקט קרוב אליי, לו רק יכולתי להפסיק לכתוב ולקבל את המילים מוכנות.

כי אם הייתי יכולה הייתי מעדיפה לשתוק, להפסיק לנסות להבין את העולם, להפסיק לשמוע את כל מה שכולכם אומרים, הייתי מעדיפה לשתוק ואולי אז גם הייתי מעיזה לבקש מכם לשתוק כדי שאוכל להנות מהשקט.

ואם יכולתי לברוח הייתי בורחת למקום שבו אף אחד לא יראה אותי, למקום בו לעולם לא ירגישו בי, למקום שבו הנוכחות שלי לעולם לא תתבלט.

ומידי פעם הייתי עוצרת כדי להביט בנוף, אוחזת בשלווה אנושית כדי שלעולם לא תברח לי.

ובסוף, אחרי שנים של שקט בעולם זר הייתי חוזרת למקום מוכר,

הייתי חוזרת הביתה.

אל האנשים שמדברים, אל תוך תוכי שלא יכולה לשתוק לעולם, הייתי חוזרת לאישה שהנוכחות שלה בולטת בכל מקום ואפילו מודה על כך,

הייתי חוזרת כדי לנסות להבין את העולם, הייתי חוזרת ואז אומרת שהכל בסדר הכל נרגע.

והייתי חוזרת מלאה בשקט עד לימי הזקנה או אפילו עד הרגע בו אפסיק לנשום ואז השקט שבחיים יתחלף בשקט של המוות,

הייתי חוזרת מלאת שלווה שאותה אף אחד כבר לא יוכל להפר, הייתי חוזרת עם שפה זרה כזאת שרק אני אבין ואם לרגע אאבד את השקט שבי בעולם של רעש, אדבר עם עצמי ואסתגל שוב לשקט. אולי אז כולם יקראו לי משוגעת אבל לי כבר לא יהיה אכפת,

כי בשקט שלי זכיתי, בכוחות עצמי.

My Soul.

חסר מנוחה, מסתובב ללא שקט.

הכל מתגלגל הזמן עובר הימים איטיים והלילות אף יותר.

לחכות או לוותר? לא זאת לא המוזיקה הרגועה שתצליח להנחית עלייך מין שלווה אלוהית, לא זה לא ישתיק את כל קולות שבך, לא השמש הזורחת, לא היופי של החיים. אם הם בכלל קיימים.

כי בימים כאלה הכל נעלם השמש שוקעת ואיתה גם ההיגיון, פורש כנפיים ובורח לעיר אחרת או לארץ זרה רודף אחרי החורף שעוד לא בא.

וכאן השקט שותק, לא הוא לא מדבר ואי אפשר להתעורר מכל הסיוט הנמשך והולך הזה, והלב כואב ודואב ואוהב אבל גם הוא הולך לאיבוד בין הסערה שבאה בדיוק אחרי המלחמה, ואולי המלחמה עוד לא תמה והיא חיה ובועטת, בועטת בך. מעיפה רסיסים לכל הכיוונים.

המלחמה הקרה או החמה כבר אי אפשר לדעת, הכל חסין הכל כל כך כואב שכבר אי אפשר להרגיש.

הכל מתנפץ והרעש הזה הוא לא נותן מנוחה, הוא מחריש אוזניים. שמישהו יעצור את זה!

הגלגל מסתובב מהר מידי והחיים נגמרים, החופש שלך נעלם לך מבין האצבעות למרות שאחזת בו כל כך חזק.

מישהו בכלל שומע את זעקותייך החרישיות?

והראש כואב, כל כך כואב שכבר אי אפשר לפתוח את העיניים וזה מרגיש כמו חלום שלא נגמר ואז אתה מתעוררת שטוף זיעה ואתה צועק וזועק ומי מקשיב? רק המתים. טוב, מה כבר יש להם לעשות אם לא להקשיב?

ובני האדם, כן אלה שהחיים הם כבר לא מקשיבים, מדהים איך אפשר להיות מוקף בהמולה בלי לשמוע מילה, כל אחד עסוק בענייניו רץ לעבודתו, לחייו, לאהבתו ורק אתה שם שוכב חסר מנוחה, הרעש הזה לא עושה לך את זה.

הכל מתפוצץ ואתה מתאפק "רק לא לצעוק" אתה אומר "רק לא להתפרץ" ואין לך כוח ואין לך טעם ולמה לקום בבוקר אם הכל נשאר אותו דבר?

והמילים עוברות לידך אתה ממשיך לנסות כאילו אין מחר כאילו היום הוא יומך האחרון עלי אדמות, ומה אתם הייתם עושים אם היה זה יומכם

האחרון, לא הייתם מנסים?

אבל התקווה כבר הלכה לאיבוד, התקווה כבר נגמרה, אזלו כוחותיה, דמה קפא בעורקיה כי אין תקווה ומי אמר שאי פעם הייתה.

וכל המבטים של כולם לא מוכרים ולא אהובים, כולם צועקים ורועשים ורק אתה לא מוצא את השקט שלך.

אין כאן יופי ויש רק דופי ולפעמים זה נראה כאילו כולם חיים מין חיים כאלה מאושרים ורק החיים שלך עומדים במקום אתה חי-מת

פתאום אתה כבר לא מוצא טעם לספר כי במילא אף אחד לא יקשיב, הם ישבו מולך ויהנהנו בראשם אבל העיניים שלהם אפילו לא יביטו בך, כי כל אחד יחשוב על חייו ובעיותיו שלו; האחד יחשוב על בחורה מסוימת זאת שהלכה לו והשניה תחשוב על האהוב שבצבא השלישית תחשוב לאן היא נוסעת מחר והרביעית בכלל לא תדע על קיומך.

ואף אחד לא ישמע גם אם תצעק כי אתה תמיד תצעק אל אוזניים ערלות כאלה שהסירו מעליהם כל אחריות לחיים של אחרים.

ואתה מתנוון לאט לאט, נרקב אט אט. עולה ממך ריח של עובש והכל מחמיץ אפילו הלב הצעיר שלך.

וכל פעם זה חוזר על עצמו אתה מפספס כל כך הרבה הזדמנויות להיות מאושר ואתה נושם עמוק אבל פתאום אתה נזכר במשפט ששמעת אז באיזה בר מאיזה בחור שיכור שאת שמו לא תזכור איך הוא אז אמר?"זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי".

אז אתה נושם בלי לחיות ומאבד את השפיות, והכל צורב לך בגוף כמו חתך שחיטאו באלכוהול, ואתה כבר לא יודע כמה דם עוד יכול להישפך, כמה סבל עוד תוכל לשמור בפנים, לעזאזל איך יכולת לדעת שזה מה שיקרה? אם רק היית...

כן אז, אם אז רק היית עושה משהו עם עצמך ולא נותן לגורל להחליט בשבילך אולי עכשיו הכל היה אחרת, אולי היה לך שקט ולא היית מחפש כל הזמן לאן לברוח

אם היית יותר חכם כדי לעשות את הדברים אחרת ואם היית יותר...כן אז הכל היה שונה.

אז כל ההזדמנויות האלה שנורות לך מתוך אמ 16 ושורקות לך מעל האוזניים אלה שצורבות לך את העור, אולי אז הן היו פוגעות, בדיוק במקום.

אבל הן לא, כי בדיוק כשאתה חושב שזה זה שלך ואף אחד כבר לא יקח את זה ממך והנה הופ היא חומקת לך מבין הידיים.

ולפעמים כבר אין טעם לנסות ולאחוז בה שוב כי התקווה נמוגה כמו האופטימיות שברחה ממך,

ואתה פספסת. 

חולף הזמן ואתה כבר לא זוכר מי חי ומי כבר מת. כבר מזמן ששכחת איך קוראים לך או לאהוביך, ולא אתה לא זוכר אם בכלל היית קיים

אתה לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שצחקת, הפעם האחרונה שאהבת, הפעם האחרונה שהיית מאושר.

ופעם כשעוד היה לך כוח היית נלחם בכל הכוח שנשאר, מנסה שלא לטבוע שלא לשקוע שלא לדעוך כמו כוכב נופל, ולא פעם רצית אבל לא הצלחת.

ואילו עכשיו הכל שובר אותך ומנתק אותך מכשיל אותך והורג אותך. לאט ובזהירות.

והכל מתפורר אתה מוותר.

ושום דבר לא מתחדש, לא אתה לא מתגבר לא מתבגר ולא לומד.

מי יודע אם אי פעם תראה שוב את אור השמש כי אין לזה טעם, אין טעם לקום בבוקר, אין טעם לראות את העולם שנשאר אותו דבר, אין טעם להביט לאחור.

הזמן עבר, הכל נגמר ואת טעויות העבר כבר לא תוכל לשנות.

"אז תפסיק לחלום!" אתה פוקד על עצמך,"חתיכת אופטימיסט דפוק! תפסיק לחלום על דברים שאינם ניתנים לשינוי.

זה מת! הכל מת וגם אתה תמות עוד מעט, עוד רגע יגיע תורך עוד שניה וגם אותך ישימו בתוך ארון קבורה" אתה צועק לעצמך אבל גם אוזנייך אטומות

אבל משהו בך ממשיך לצעוק "חכה ותראה שאני צודק, גם אתה תמות מרעב או מחולי או סתם מזקנה ומי יודע אולי אי פעם תהיה האדם הראשון שמת מכאב. אתה עוד תראה שאני צודק, יום אחד...."

ולפתע הקול נדם.

אתה מת?

My Soul.

נמאס לי מזה! אני רוצה לדעת פעם אחת ולתמיד מה הוא רוצה ממני?

אוהב אותי או לא אוהב אותי?

רוצה להיות איתי או לא רוצה להיות איתי? והפעם באמת....

קשה לי עם זה שכל פעם הוא מתגעגע וקורא לי לחזור אליו ואני כמו מאוהבת טיפשה חוזרת אליו כאילו כלום.

ושום דבר לא ברור בינינו ושום דבר לא סגור והוא מקנא לי בסתר ורק נותן רמזים אבל בו זמנית הוא רוצה את הלבד שלו למרות שהוא מתגעגע ואומר לי "אני מת עלייך" אבל הוא לא איתי...

אוף נמאס לי מכל זה, נמאס לי מהכאב לב המטורף הזה שלא עוזב אותי לרגע, נמאס לי לבכות עליו בכל לילה, נמאס לי שהוא בורח כל פעם שאנחנו מתחילים לדבר על זה ומשאיר אותי תלויה באוויר, כל פעם בטענה אחרת.

אז מחר אני אדרוש פגישה דחופה לא משנה מה הוא יגיד, הוא הבטיח והוא יקיים. והפעם אקבל את כל התשובות שרציתי ולא אני לא אכעס אבל אני גם לא אחייך אליו ולא אני לא אתן למילים שלו להמיס אותי הפעם, לא אתן לחיוך שלו ולקסם שלו להשתיק אותי. הפעם אני אדרוש ואקבל! {בעזרת ה'}

לעזאזל מגיע לי יותר!! אני שווה יותר ולא מתוך שחצנות אבל מגיע לי גבר שירצה להיות איתי זה שהוא אוהב אותי לא עוזר לי בכלום.

זה כמו שחברה אמרה לי "תסלחי לי אבל אני לא אוהבת את זה, אתם יכולים לעשות טוב אחד לשני"

אז גם אני שואלת איך הוא לא רואה את זה, אבל הוא כן רואה הוא פשוט נלחם בזה כי הוא לא מאמין בעצמו

הוא לא מאמין שהוא מסוגל גם להצליח בלימודים וגם לטפח זוגיות בריאה...

אוף איתי רק אני מסוגלת להתאהב בגבר כל כך מקסים וחכם אך בו זמנית כל כך לא סגור על עצמו.

מה הוא רוצה ממני? אין לי זמן לחכות לו, אין לי כוח לחכות לו, עדיף שיגיד לי מה הוא מחליט וזה הכל

אבל הוא אף פעם לא ברור, הוא לא איתי מכל מיני סיבות שהוא לא מפרט עליהם אבל מצד שני דואג להזכיר לי שאני האישה שלו ושאני האישה שאיתה הוא יתחתן ביום מן הימים.

כל כך קשה לי לוותר עליו שזה כואב אז אני כל פעם נופלת למלכודת הזאת שוב ושוב.

מתגעגעת אליו בצורה בלתי רגילה, וזאת האהבה הזאת שדפקה לי כל כך הרבה בחיים.

לפעמים אני חושבת שהאהבה לא נולדה בשבילי הרי היא רק פגעה בי, עם כל הטוב שהיה לי ויש לי איתו זה עדיין לא שווה את הכאב שלא עוזב.

הלוואי שמחר הוא יגיד לי אחת ולתמיד מה הוא רוצה, מה המצב בינינו אני כבר מוכנה להכי גרוע שיכול להיות;

כי מה הכי גרוע? הכי גרוע זה שהוא יגיד שהוא לא רוצה אותי למרות האהבה שלו כלפיי, שהוא לא רוצה אותי מכל מיני סיבות מטופשות שעליהן הוא מסרב לדבר.

שיגיד לי מה הוא רוצה ממני ויגמור עם זה אחת ולתמיד! 

מקסימום אני אבכה שוב, זה כבר קרה כל כך הרבה פעמים מאז שנפרדנו שזה כבר לא מפחיד אותי

מקסימום ישבר לי הלב בפעם האלף בגללו

מקסימום אני אכנס לדיכאון כאילו שזה לא קרה מאז שנפרדנו

מקסימום אני אמות מכאב לב כי שום דבר כבר לא יכול לפגוע בי יותר, לא גבר לא כדור מחבלים שום דבר.

אחרי המוות של החבר הטוב שלי שום דבר כבר לא יכול לשבור אותי יותר מזה, אולי האהבה הזאת שברה אותי קצת יותר אבל גם זה כבר קרה אז שום דבר לא יפגע בי, שום דבר.

אז שיגיד לי כבר מה הוא רוצה מהחיים שלי ושאשתחרר סוף סוף מכל הרגשות האטומים האלה שפוצעים לי את הלב בכל יום מחדש.

הלוואי שהפעם הוא יעמוד במילתו וידבר איתי מחר!

My Soul.