הגשמתי חלום.עשיתי את זה.
מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי לטוס לחו"ל, ועכשיו סופסוף עשיתי את זה.
עם המשפחה לא היה לי סיכוי לטוס,אז חיכיתי שאגדל מעט ואחסוך הרבה ואוכל לטוס,
ושבוע שעבר הגשמתי את החלום והוכחתי לעצמי שאין דבר שעומד בפני חוץ ממני בעצמי.
בתכנון הראשוני הייתי בטוחה שאתחיל את מסעותיי בחו"ל (כל מסע גדול מתחיל בצעד קטן) בפריז, דווקא בגלל האטרקציות,ופריז מהממת. וחוצמזה יש שם הרבה אנטישמיות אז אם לטוס מתישהו זה עכשיו, לפני שהאנטישמיות תתגבר עוד יותר (*לקוח מתוך יומן התירוצים שלי)
וכבר התחלנו לתכנן באופן מעורפל מה נעשה כל יום ולאן נלך, אבל החלטה של הרגע האחרון בעקבות מחשבה שלי ושל חברה (באותו זמן,בנפרד) גרמה לנו לשנות את היעד ללונדון. הסיבה היחידה הייתה שזו הפעם הראשונה בחו"ל, ואם כבר, עדיף לטוס למדינה שלפחות יהיה לנו בה את יתרון השפה.
אז הוחלט על לונדון.
ואז הזמנו כרטיסי טיסה, ואח"כ מלון, ואח"כ גם הזמנתי לנו כרטיסים למוזיאון השעווה של מאדאם טוסו, לסיור באולפני וורנר ברוס על הכנת סרטי הארי פוטר, ומופע של wicked.
ואז באה השביתה הזאת של חברות התעופה.בדיוק שבוע לפני הטיסה שלנו.
קיבלתי בחרדה את הידיעה שאין פה ממש ברירה, ואין לי אפשרות לקחת את המטוס הפרטי שאין לי, ושהחלום שלי כנראה נגוז, יחד עם כל הכסף שבוזבז על לא כלום.
הבנתי שכוח עליון מנסה למנוע ממני לעזוב את הארץ.במבט לאחור,אולי הייתי דרמטית מדי.
ברגע שהשביתה פרצה לא היה ברור כמה זמן תימשך, ומאות ואלפי בני אדם נותרו ללא מענה בשדות התעופה ברחבי העולם. היה גם ידוע לי שברגע שהטיסות יחזרו לפעול יקח להם זמן לחזור ללוח טיסות רגיל, וקיים סיכוי סביר שהטיסה שלנו תידחה.
קיוותי לטוב ביותר וציפיתי לגרוע מכל.
עברתי לגור באפליקציית החדשות באייפון שלי, כשכל רגע האצבע שלי ערוכה לעשות 'רענן' לקבל את החדשות החדשות ביותר.
ביום שני בשעות אחה"צ המאוחרות קיבלתי הקלה כשבישרו שהשביתה הסתיימה. חזרתי לנשום.
הכרטיסים לא הוזמנו לחינם, לא לקחתי סתם חופש מהעבודה, החלום הולך להתגשם.
הייתי בטוחה שלפני הטיסה אתרגש מאוד, אבל האמת שכל השביתה הזאת מנעה ממני לחשוב על זה בכלל, או שפשוט בכלל לא עיכלתי, אבל לא התרגשתי. רק שמחתי. מאוד.
לוח הזמנים שלנו היה מאוד צפוף וערוך בקפידה על ידי.
העברתי לא מעט זמן בגוגל מפות כדי להבין איזה קווי אוטובוס נצטרך, מאיפה, היכן הם עוצרים, כמה זמן נסיעה זה וכמה תחנות. מהו הזמן המשוער ממקום למקום וחיברתי כמה אטרקציות קרובות לטיול רגלי ארוך.
ביררתי גם על מידע כללי,ובסופו של דבר הכל השתלם והכל הסתדר והיה טיול מעולה.
יום 1-
נחתנו בשעה 11 בבוקר בשדה התעופה לוטון, שמרוחק כחמישים דקות נסיעה מלונדון.
הזמנו מראש מקום בשאטל של נהגים ישראלים, והם כבר חיכו לנו כשהגענו.
הייתה אחלה נסיעה והנהג היה ממש מגניב ומצחיק.
באחת, אחרי פיזור עוד שני צוותים, הגענו למלון, כשהנהג עושה סיבובים, לא בטוח היכן המלון,
אני : "הנה, זה ממש כאן, תאמין לי.הייתי פה לא מעט עם גוגל מפס"
כשנכנסנו למלון אמרו לנו שהחדר עוד לא מוכן ושנחזור עוד שעה.
לא בעיה מבחינתנו.
כבר ידעתי לאן ללכת,אז הצעתי שנלך בינתיים לקנות את כרטיס האוייסטר (כמו רב-קו שם,ושמיש גם ברכבות ובאוטובוסים) טיילנו, נכנסנו לחנויות מזכרות (יותר כמו 'הסתערנו'),קנינו שטויות, החלפנו מילים עם מוכרים הודים (שהם סופר- מצחיקים) ולאחד מהם חברה שלי אפילו הציעה נישואין (אחרי שגילתה שהוא בעלים של כמה חנויות באזור) אח"כ הוא פונה לאיש אקראי ברחוב: you see her? she's my wife. isn't she beautiful? don't look at her, she's mine.
וכשהבנאדם פונה לשאול מי אני בסיפור אני מושכת בכתפיי ומעמידה פנים שאני לא מכירה אותם.
אחרי שאנחנו קונות את האוייסטר אנחנו חוזרות למלון, מניחות את חפצינו ויוצאות מייד לדרך.
מגיעות לתחנה שלנו,ומה לעשות לא הכל אפשר לתכנן, הקו שלנו לא עובר שם באופן זמני. אנחנו מאלתרות ותוך כמה דקות מוצאות את עצמנו בתחנה אחרת.כעבור כחצי שעה כבר ליד המוזיאון של מאדאם טוסו.
השעה 16:00 ויש לנו כרטיסים ל17:30-18:00, אז אנחנו עוקפות את המוזיאון ומגיעות לריג'נט'ס פארק.
ריג'נטס פארק זה לא כמו הפארקים הקטנצ'יקים הארץ,הוא בערך פי 50 גדול יותר. יש בו אגם ובו סירות פדלים, דשא ירקרק וספסלים, עצים יפהפיהם ומיוחדים (עץ ענק במיוחד,למשל),גלגלי הצלה פה ושם מציעים את עצמם למקרה שמישהו החליט לקפוץ למים (בקורררר,מי יהיה המטורף?) מממ,בכלל, בניינים עוצרי נשימה מכל עבר. כל בניין נראה כמו אתר בפני עצמו.
אני:" אני אגיד שזה הבניין של אנה פראנק, מי יוכל להגיד לי אחרת?"
אנחנו חותכות יחסית בהתחלה של הפארק כי קררר וכי אנחנו עייפות (הטיסה הייתה ב7:30,ב4:00 היינו בשדה ככה שלא ישנו בלילה בכלל).וחוץמזה הפארק ענק וכבר אין לנו סבלנות, העופות שם (כל מיני ערובים, סקנאים,ברווזים וברבורים) נראים לי רצחנים אחרי שאני רואה אותם כמה פעמים רבים בינם לבין עצמם ,ובמיוחד אחרי שאיזה סקנאי כמעט נחת לי על הראש.
בדרך חזרה למוזיאון של מאדאם טוסו אנחנו עוברות ברחוב baker 221b,שזוהי כתובתו הרשמית לפי הספרים של שרלוק הולמס.יש שם מוזיאון (עליו אנחנו מדלגות בצער רב מפאת מחסור בזמן) וחנות מזכרות,בה אנחנו עושות סיבוב קצר וממשיכות הלאה.
מגיעות למאדאם טוסו ונמצאות שם בערך בין השעות 17:00-19:00.
יש להם אולמות לפני נושאים וזה מקום ענק עם עליות\ ירידות.
בין המעניינים יותר יש שם את: ג'וני דף (חשבתי על זה,וזה היה ממש מגניב אם היו מקדישים חדר שלם לג'וני דף-לדמויותיו מכל הסרטים -הכובען המטורף, אדוארד והמספריים, קפטן ג'ק ספארו, נער הדמעות , ווילי וונקה)
כמו כן את: הביטלס, אלברט איינשטיין, שרק.ועוד מלא מפורסמים שאני לא מתלהבת מהם.
היה טוב אם היו מוסיפים גם את : השחקנים מהסדרה המפץ הגדול (שלדון!), השחקנים של מחשבות פליליות (ריד!), סופרמן, בליין מglee, ג'ארד לטו, את חברי מיי כמיקל רומנס, הקילרז,ריהוק סונגמין ייסונג וקיוהיון מסופר ג'וניור, ד"ר האוס וביל קאוליץ לפי שנת 2007.
בסוף המסע היה סרט קצר ומדהים בתלת מימד על מסך ענקי, על גיבורי העל של מארבל בלונדון.
אח"כ חזרנו למלון. היה ממש קר,קור שעם כמה שהתכוננו אליו עדיין תפס אותנו לא מוכנות, וכשהגענו כבר היה בערך שמונה וחצי, ולמרות זאת עדיין מואר.
השמש שם זורחת מוקדם (מעט אחרי 5) ושוקעת מאוחר (סביבות 21 בערב)
פרקנו את המזוודות, הטענו את כל הדורש הטענה, ונשפכנו לישון.
ההמשך בהמשך.
צ'אוצ'או!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
החיים (ע"ר)