אני וחברה שלי בווטסאפ.
היא: לאאא עצובוש לי
גלעד מדבר בטלויזיה
אני: כןכן עצוב לכולנו
יש מצב שאני נשמעת חסרת רגישות,אבל יש סיבה שבכל פעם שגלעד מתעטש מישהו טורח לעדכן אותי?
היא: חחח סתם חלקתי את רגשותיי איתך כי כנראה (אולי) את היחידה שאני מכירה שזה מעניין אותה.
אני: אני אתוודה.
(ופה בא הוידוי הכי ארוך בתולדות חיי,וגם ההודעה הארוכה ביותר שאי פעם סימסתי.)
היה לי קטע היסטרי עם עניין החטופים,ובטח את זוכרת היטב במה ואיך זה היה מתבטא.
אחרי שאודי ואלדד חזרו בארונות ,הפכתי לכמעט אטומה בנושא גלעד.
הייתי אולי היחידה במדינה שלא בכתה באותו יום .
(ולפני זה הייתי בוכה עליו בכי תמרורים בסתם ימים אקראיים לפני שאני הולכת לישון)
בכל פעם ששמעתי ידיעה עליו זה היה חולף לי ליד האוזן וקצת צובט בלב.
ביום שהוא חזר התחושות היו מעורבות.כמובן שמחה והקלה אך עם זה,זה הזכיר את אודי ואלדד.
אני ממש לא מאמינה על עצמי אבל כעת עם כמה שאני אוהבת אותו ומעריכה ומעריצה אותו,ועם כמה שחיכיתי לו,ועם כמה שבכיתי עליו והתפללתי עליו,וכל השירים שנכתבו עליו.
-אני גם לפתע מרגישה מאוד מנותקת.
מתי שהוא היה בשבי זה הרגיש שיש לי חלק בו,אבל מיום שהוא חזר כל חלק שאי פעם היה שם התפורר.
עכשיו הוא עוד בנאדם בארץ שקם בבוקר לאותה שמש,ואולי גם קורא עיתון,ונראלי גם עתיד להתחיל ללמוד,ויש לו את חייו בחזרה.
והוא בעצם לא צריך לא אותנו ולא את התפילות שלנו ולא את הרחמים שלנו.
אולי רק תמיכה והזדהות.ועזיבה לנפשו.
אני רוצה להאמין שהכל נגרם בגלל הטראומה הקשה שעברתי. אולי זה לא היה נראה לעין,ומספר שעות אחרי ששמעתי את החדשות על אודי ואלדד מצאתי את עצמי רוקדת על סיפון הלידו וכנראה מאז יותר לא הבעתי את רגשותיי כלפי הנושא,
אף על פי כן אני מרגישה שחלק בי נאטם פשוט ונעשה אדיש.
כל הנושא הזה היה כ״כ כ״כ קרוב אליי שאי אפשר לתאר ובאותו רגע אלו היו הבשורות הכי גרועות ששמעתי בחיי.
אהבתי אותם כל כך המון אפילו מבלי שהכרתי אותם,רק על עצם זה שהם יהודים והחיילים שניסו להגן עלינו,ועוד יותר בזכות הסיפורים על אישיותם.
כבר אמרתי את זה בעבר ואני אגיד את זה שוב- חלק ממני מת יחד איתם באותו יום.
זה ההסבר (ואפילו 2) הכי הגיוני שאני מוצאת.
אני מנסה שיהיה לי אכפת אבל בו בזמן מרגישה שזהו רגש שאני מנסה לזייף.
מסתבר שזה ריגש אותה ששפכתי בפניה את ליבי,ואז היה לה להגיד וידוי משלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
החיים (ע"ר)