חלום ליל קיץ

היום, זהו יום הולדתו הרביעי של גלעד שליט בשבי החמאס, מטה המאבק מארגן אירועים להגברת הלחץ הציבורי,  ויש את אלה שתמיד יגידו שזה מיותר, מעלה את המחיר, ואני שואלת אם זה היה הילד שלכם לא הייתם עושים את אותו הדבר?

ברור שכן, הרי זה ברור שאם אין משהו משמעותי  שאתה יכול  לעשות כדי להחזירו אתה תנסה לעשות את הכל רק בשביל להשתיק את המצפון שמכאיב, זה הילד שלי איך נתתתי לזה לקרות?

תנסו פעם להעמיד את עצמכם במקומם של בני משפחת שליט ואחר כך רק אחר כך, תדברו

כנראה שאת הגיל הזה עדיין לא עברתי, מסתבר שעד לפני שנה עוד ניסיתי לנהל יומן, חמוד כזה של פוקה שניתן לכנות אותו "יומני היקר", בשגעון הסדר שתקף אותי אתמול מצאתי אותו, כתבתי רק בעמוד הראשון שכמה סימבולי, נכתב בדיוק באותו התאריך עם רשימת מטלות לשנת הלימודים החדשה, כשקראתי את זה לא יכולתי שלא לגחח לעצמי, ועוד בדיוק אחרי שהסברתי לחברה כמה זה מטומטם וחסר טעם לעשות רשימה כזאת, אפשר לומר שזה די נחמד, להתאכזב מעצמך כל שנה מחדש, את היומן שהבטחתי לקרוא בכל יום פתחתי רק במקרה, עשר קילו לא ירדתי (מה חשבתי לעצמי?), תהילים? אני, בגיטרה לא נגעתי ומתישהו במהלך חופש חנוכה התחלתי להשלים עם העובדה שיותר מ-3 יחד"ל במתמטיקה אני לא אעשה, אבל היי אני 5 באנגלית.

אחרי שיחת נזיפה עם עצמי הגעתי להחלטה לפתוח בלוג כן, אם לא יומן אז לפחות בלוג שבו אחשוף את עצמי אבל בלי להזדהות אבל היי כאילו שזה משנה אין לי כל כך הרבה שלדים בארון.

נתחיל בזה שנולדתי לפני 15 שנה ב14 לינואר, בבית החולים ביקור חולים שבירושלים בסביבות אחת עשרה בלילה וששקלתי 2 קילו 800 מעבר לזה אני לא יודעת, לא איך היתה הלידה, האם אני דומה לאמא או לאבא, מי הם בכלל אמא ואבא כל זה עוד בגדר תעלומה מבחינתי, הורי אמצו אותי כשהייתי בת ארבעה ימים, זוג מקסים שהייתי מאחלת לכל ילד, ידעתי שאני מאומצת מגיל מאוד צעיר, זה גם היה נראה לי מאוד לגיטימי לספר זאת לכל ילדי הגן, ושכשאני אגיד שאני לא אוהבת את הים הם יבינו, ברור זה כי את מאומצת. זה סוג של טראומת ילדות, מאז לא סיפרתי לאף אחד, למי ששואל איזה עדה אני עונה: אבא אשכנזי ואמא כורדיה, מה? אז מאיפה העיניים את נראת קצת אסייתית, מחייכים והולכים, שילוב קטלני. עד שזה כבר נמאס אין לי כוח להסביר לאנשים למה העיניים שלי קצת מלוכסנות אז אני פשוט אומרת את האמת זה פשוט, אבל מעצבן, תמיד יש את אלה שירחמו, הי אני לא מסכנה, אותי בחרו להורים שלכם לא הייתה ברירה, אולי אני רק מנחמת את עצמי אבל יש בזה משהו...... 

אני לומדת בבית ספר דתי, רק בנות אי שם בשטחים, פעמיים בשבוע פנימיה, אני אמורה להתחיל שם את שנת הלימודים השנייה, אני חייבת לציין שהיה לי קצת קשה, תמיד הגדרתי את עצמי כנוטה לשמאלניות, לא התחברתי למתנחלים במיוחד אחרי מה שהם עשו שם, בגוש קטיף. אבל אחרי שנה אני יכולה להעיד שהם פשוט קבוצת אוכלוסייה מדהימה חוץ מהפאנטים כמובן אבל עליהם אני פשוט לא מדברת, אני חושבת שאני תורמת לעצמי ולהם אני מרחיבה להם את הבועה שהם חיים בה, שיש אנשים מאחורי הגדר, ושכן הם גם חושבים שזו הארץ שלהם, שרבין הוא לא  רוצח והוא עשה עוד הרבה דברים חוץ מהסכמי אוסלו. ואני למדתי שיש דברים חשובים יותר, ששטח אדמה בשבילם הוא הרבה יותר, ושבפאבים ובמועדונים לא תמיד באמת נהנים, באיזשהו מקום הם צודקים, ואנחנו אולי טועים?