מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני, וטוב שכך

ההורים שלי הם משו מיוחד.

הם לא מבינים מה אומרים להם.

הם מתעקשים לעצבן,לנדנד,ולהציק לי.

כל דקה הם אומרים לי לעשות משו אחר וגם כשאני עושה את זה אז הם מתלוננים שאני עושה את זה רק עכשיו...

אני מאמין שזה ככה אצל כל משפחה.

רק שאצלי אני דיברתי איתם איזה 10 פעמים והם לא מקשיבים לי.

לפעמים בא לי לחנוק אותם, לתת להם סטירה,ממש!

להגיד לה ם "דיייי!!!!!!!11 תפסיקו,סתמו ת'פה שלכם"

אבל גם אם הייתי אומר את זה, הם היו מתעלמים וממשיכים להגיד לי לעשות דברים ולהתלונן עליי.

אבל הבעיה מה שאני רואה, זה שהם בקושי עושים את זה על האחים שלי.

אולי זה סתם המבט שלי מהצד,אבל עליי הם ממש מחמירים.

ונגיד אח שלי הקטן מבקש מאבא שלי להכין לו ארוחת ערב,אז הוא יכין לו בשמחה,אבל כשאני אבקש ממנו,"לא יש לך רגליים, תקום ותכין".

ואז כבר אין לי חשק לעשות כלום.

זה הגיע למצב שאני פשוט לא מקשיב, יוצא מהבית ומטייל לעצמי בפארק,רק כדי לא להיות איתם בבית.

תייעצו לי, מה לעשות איתם??????

טוב עכשיו למשו אחר,וואי עוד שנייה החופש נגמר,חוזרים לשגרה היומיומית.

ללחצים של מבחנים,ללחצים של שיעורי בית ולקוות שהמורה שלך לא תשים לב,או שתדלג על השם שלך.

אבל גם חוזרים לחברים שלא ראית מלא זמן,ולצחוקים,ולכיף שבהפסקות.

אז זה גם מבאס לחזור, וגם דיי אחלה.

:)

טוב יאללה אני אני צריך לסגור את המחשב כי ההורים שלי ואח שלי מציקים לי לגבי זה.

(אני בחדר עם אח שלי =/ )

אני אכתוב ביום הראשון ללימודים,

אז שנה טובה ובהצלחה לכולם!

היי, מה נישמע?

אני סביר אבל יכול להיות יותר טוב.

טוב אז הרגשתי צורך לעשות בלוג כי נמאס לי מיומנים,נמאס לי מפסיכולוגים, פשוט נמאס.

אז אני פה אכתוב על החיים פלוס כל מיני דברים שעולים לי בראש.

חברים שלי לא יודעים שיש לי בלוג (וטוב שכך) זה אומר שהשם שלי חסויי.

אממ... אז  בהצלחה לי וזהו...