למי אכפת?

לפעמים פוסט בבלוג מסויים גורם לנו להרהר יום שלם (אם לא יותר),

גם אם מדובר בבלוג אקראי שהגענו אליו לראשונה.

כך יצא לי לחשוב על הבלוגרית שחיפשה אמא מחליפה כמעט שבוע.

חשבתי על המזל שנפל בחלקי עם הוריי, שכן, הם לא מושלמים אבל מי כן?

סיפורים כאלו לצערי לא חסר וכל פעם מחדש זה עושה לי רע ועצוב לשמוע.

טליק דיבר בפוסט על 'הנוסעת' ז"ל ועל הצורך להכנס לקרוא את הפוסטים שלה ולהגיב.

מאוד הזדהתי עם התחושה, היא זכורה לי מלפני שנתיים כשהגעתי לבלוג של בחורה צעירה,

מקסימה ואמיצה שהתמודדה עם סרטן.

בפוסט האחרון שלה היא התאמצה שלא להישמע מיואשת, למרות שהכל נראה שחור. היא לא כתבה יותר.

אחרי שבועיים הגבנו אצלה בניסיון לברר מה קורה - כלום. אחרי 3 חודשים מישהי שהכירה אותה העלתה

תגובה שהיא נפטרה. נכנעה לסרטן.

היתי בהלם. זו פעם ראשונה שבלוגרית שקראתי אצלה באופן קבוע נפטרה. היה לי ממש עצוב,

כאילו ואיבדתי חברה, למרות שמעולם לא נפגשנו.

בשנה שעברה הגעתי לבלוג של בחורה שניסתה להתאבד ודיברה על כך בחושפנות בבלוג שלה.

התכתבנו בתגובות וגם במייל מדי פעם, לקח לה זמן לענות וכל פעם זה הלחיץ אותי מחדש.

ניסיתי להיות לה לכתף, יד שתמשוך אותה החוצה מהמעגל הזה.

פעם אחת היא נעלמה ליותר משבוע וכשחזרה דיווחה על אשפוז לאחר ניסיון נוסף, השלישי במספר.

היא היתה פצצה מתקתקת שאם לקח לה יומיים להגיב כולנו נלחצנו. ובום. היא נעלמה ולא חזרה.

אבא שלה העלה תגובה שלצערו הניסיון הרביעי עבד, והודה לכל מי שניסה לעזור לה.

בכיתי עליה הרבה (גם עכשיו רק מלהיזכר בזה). בחורה שראיתי דרך תמונה אחת ששלחה לי במייל אבל

הרגשתי שהכרתי אותה. כעסתי על עצמי שלא הצלחתי לעזור לה. היתי מדוכאת איזה חודש ולא נכנסתי לישראבלוג.

לא היתי מסוגלת.

מנגד -

יש בלוגרים שהפכו לשגרה היומית שלי, חברויות שהתפתחו מעבר ל"מנוי בבלוג". חלק במייל, חלק בטלפון, בפייסבוק.

אנשים שבאמת אכפת לי מהם וממה שקורה איתם. יש גם בלוגרית שפגשתי לפני שנתיים.

כל פעם שאני עוברת ליד השכונה של קי מן אני תוהה איזה מהבתים שלו,

וכשאני כותבת על פוליטיקה אני מחייכת ותוהה מה יהיה לטליק לומר בנושא, ולדפנה שבצד שלי. 

כשאני חושבת על משהו בהקשר לסקס אני נזכרת בחיוך באזרחית קיין ובבלוג הסקסי שלה

(סקסי כיף וכנה, לא שטחי וילדותי של בני הטיפשעשרה). היום חשבתי עליה כשסידרתי את אוסף השטרות

של אחי אחרי שסיפרה לי שבנה החל לאסוף. 

כשאני חותמת עם מספר נמוך או גבוה מאוד בסוף הפוסט אני יודעת שלנ*גה יהיה מה להגיד,

וחושבת עליה כל פעם שאני מטיילת בטבע או בנופים יפים וטורחת לצלם, שתהיה מזכרת (לא תמיד טורחת להעלות לבלוג כמוה).

יש בלוגרים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. לצערי לעיתים גם במותם.

זה משהו שזר לא יבין, רק בלוגר.

-3-