פעם בכמה זמן, פעם בשבוע, בחודש, בשנה - התקופה שאני מרגיש פשוט שהכל שוקע.
שאני נכנס למים עמוקים מדי, שהגחלת לא תבער לעוד הרבה זמן, ואני מתחיל לוותר על רעיון כזה או אחר. מטרה, מוטיבציה. זה הולך לעזאזל.
ואז... זה נגמר. אני שוב נושם, שוב המטרות פרושות ושוב יש לי המוטיבציה לעשות ולהצליח.
וזה קורה לכולכם אני מניח, לא?
וכל פעם מחדש אני אומר לעצמי "אין, אדם, תבין - הפעם זה שונה. הפעם לא תצליח",
ועד עכשיו כל פעם טעיתי.
מקווה שאני טועה, שוב, אה?
"בקטנה, זה ייגמר," אני אומר :)
סתם ראיתי בזמן שכתבתי את הפוסט את הנושא החם. את האמת שבחיים לא התייחסתי לדברים האלה, אבל מה הכי מכאיב?
אני חושב שחלום שמתנפץ הוא הדבר שהכי מכאיב. זה לקחת את כל התקוות שלך, כל השאיפות וכל דבר שמתייחס לדבר המסויים הזה ולראות אותם נמוגים, או פשוט להבין שהם לא יגיעו אף פעם.
זה נורא כללי. אחרי הכל אפשר לקחת את זה לכל מובן קיים - בן אדם שנורא היית מעוניין איתו בקשר וזה לא יצא לפועל מאלף סיבות כאלה או אחרות, נפילה בגיבוש צנחנים, כשלון בבגרות וכו'.
במילים אחרות זה נורא כללי כי זה מתייחס לכל דבר שאי פעם רצית שיהיה לך, כל דבר שרצית להשיג - ולא הצלחת.
אני חושב שזה הדבר שהכי מכאיב לי.
לילה טוב ושקט אנשים :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
