בס"ד

מהפרק הקודם:

לבסוף, מורגן ואני עלינו למכונית של ג'ולי. היא התניעה את המכונית והתחילה לנסוע. יכולתי לשמוע את כולם מאחורינו עדיין מביטים בנו עד שנצא מהחנייה, ולצידי מורגן הסתובבה והחלה לנופף להם.

לא יכולתי להסתובב, בטח שלא להסתכל עליהם ולנופף להם לפרידה. אכן, אני כנראה ממש לא טובה בפרידות.

עברנו את סוף הרחוב ופנינו ימינה, תום, קים, מייקל, הנרי וג'ולי כבר לא יכלו לראות אותנו. נשמתי לרווחה.

"עכשיו, מה עושים עם הרכב?" שאלתי את מורגן.

זה היה נחמד מאוד מצד ג'ולי לנדב את הרכב שלה ל'שבוע' עד שנחזור, אבל הרכב רק מעכב אותנו. קל יותר לרוץ ויש קיצורי דרך מהירים יותר אבל מורגן יותר מידי עקשנית.

מורגן עצרה את המכונית לפני הרמזור שהבהב בצבע אדום.

זה מה שמעכב- רמזורים, פקקים, תאונות, שוטרים, גלגלים, דלק ובעיקר מהירות נמוכה. הייתי להוטה כבר לראות את הכפר, את הדשא הירוק ולהרגיש שייכת.  

"את לא רוצה ליהנות מהעולם הזה בפעם האחרונה?" שאלה עם חיוך שכיווץ את אפה. השיער הבלונדיני שלה היה אסוף בקוקו גבוה שהבליט את הדבש בעיניה החומות. היא לבשה חולצה אדומה עם ירוק למטה ומכנסי ג'ינס. נצטרך גם להחליף בגדים לפני שנחזור לכפר וגם להיפטר מהמכונית.

גלגלתי עיניים. "אז מה עושים עם הרכב?" שאלתי שוב, מתעצבנת עליה ועל הרמזור שנתקע בצבע אדום.

"אנחנו ניסע בו עד ליד הכפר ומשם נזמין גרר." נאנחתי, וניסיתי לשכנע אותה אבל זה לא עזר, היא העדיפה להישאר במכונית מאשר לרוץ לשם.

"את יכולה להישאר שם עם נבחרת הריצה שלך." חתמה את וויכוח כשהחיוך לא עזב את פניה. החיוך הזה היה מהנהיגה, היא אהבה לנהוג בעיקר בערב, ובכפר לא היה לה הזדמנויות לממש את זה.

"ובסוף את אוהבת בני אדם, מי שהכי הרבה התנגדה." אמרתי עם רמיזות לכיוונים שונים.

היא לא הביטה בי, "ואת יודעת שלא יצא טוב מזה. אני לא אראה את מייקל יותר וזה לא בגלל משהו בינינו, רק בגלל מי שאני." היא הסתכלה על הכביש ומצמצה לפעמים.

שמתי יד על הכתף שלה, "את יכולה להיות איתו! תראי איך ג'ולי והנרי ביחד." חייכתי כשנזכרתי במה שהנרי אמר שפני שנפרדנו, תמיד אני אוכל לחזור לשם כשהיה לי רע במקום אחר.

"זה בגלל שג'ולי לא יודעת על זה." אמרה והרימה יד אחת מההגה לנגב את הדמעות.

"גם מייקל לא, אתם תוכלו לחיות כמו משפחה רגילה." המשכתי, "פשוט בלי לספר את הכול."

זה לא היה המשפט הנכון להגיד, "בחיים אני לא אשקר לו על דבר כזה," היא אמרה, מתחילה לבכות, "את יודעת שאני לא מסוגלת לעשות את זה." לקחתי נייר מהתיק הקטן שתמיד לקחתי לכל מקום והושטתי לה אותו.

היא דחתה את הנייר וניגבה את העיניים, אחרי עשר דקות של שתיקה היא הביטה בי שוב, "טוב, זה כבר נגמר." היא האטה את המהירות של המכונית, "מחר כבר נהיה שם."

הדרכתי אותה איך להגיע למלון שקראתי עליו באינטרנט, והיא נסעה בשקט בלי עקיצות ובלי דיבורים, היא גם לא העיפה אליי מבט, זה לא היה מתאים למורגן, היא הייתה העמוד היציב בין שתינו.

אחרי שנכשלתי בכל הניסיונות לעודד אותה, החלטתי להדליק רדיו.

עברתי בין התחנות עד שמצאתי מוזיקה מקפיצה, הבטתי במורגן לבדוק אם זה השפיע. היא לא הגיבה.

"טוב נו, אני מעבירה!" אמרתי כשהיא רק העיפה בי מבט קר אחד. מורגן מלחיצה כשהיא מעורערת, כמו בניין קלפים כשמורידים את הבסיס הכול נופל, ואצלה הבסיס הוא הלב.

העברתי לתחנה שמשדרת שירים ישנים, אבל כשזיהיתי את השיר לא התכוונתי להתווכח על זה. כשהיינו ילדות קטנות מצאנו טייפ על סוללות זרוק לי השער של העיר, בתוכו הייתה הקלטת של השיר והיינו שומעות את השיר שוב ושוב, לפעמים היינו מוצאות עוד קלטות זרוקות, עד שנגמרו הסוללות וזרקנו את הטייפ כדי להשמיד ראיות.

"זוכרת?" חייכתי חיוך גדול והבטתי באורות של העיר שנכנסנו אליה. התחלתי לשיר יחד עם הסולן, תופפתי על תא הכפפות ושרתי חזק יותר כשהיא התעלמה ממני. "נו, מורגן!" צחקתי כשראיתי חיוך קטן מבצבץ בקצה והגברתי את המוזיקה.

***

מורגן פתחה את הדלת ונכנסנו לחדר. היו בו שתי מיטות אחת ליד השנייה, מראה גדולה ששיקפה את המיטות, שירותים וריח של בית מלון.

"אני נכנסת להתקלח." הודיעה מורגן והוציאה מהמזוודה בגדים לשינה.

"אוקי." אמרתי כשנחתי על המיטה מנסה לנמנם עד שיגיע תורי להתקלח. שמעתי את זרם המים נפתח ואת מורגן מזמזמת שיר.

מחר אני אחזור לכפר, חשבתי לעצמי, אבל כבר לא התלהבתי כמו שהייתי כשיצאתי מהבית של הנרי. אולי כי זה תמיד קורה רגע לפני התחלה חדשה? או אולי כי הכפר תמיד יישאר אותו הדבר, לא יהיה בו משהו חדש, התנסות אחרת. הוא היה ככה כבר אלפי שנים ושום דבר לא גרם לשינוי בו.

למרות שאני שיניתי את בית הילדים, (כבת של ראש הכפר יכולתי לחיות עם אבא שלי בבקתה המיוחדת והגדולה שלנו, אבל רציתי להישאר בבית הילדים.) גרמתי להם להסתכל גם לדברים שיש מחוץ לכפר ובמסיבה שהחלטתי לארגן אבא שלי חשב שכבר עבר הגבול ושהוא לא מצליחה להשתלט עלי, לכן הוא שלח אותי לבני האדם כדי לראות איך זה אצלם. וזה לא כזה רע- חוץ מבית ספר, המנהל, המריבות עם קים והמוזיקה של מייקל- זה אפילו נחמד.

מורגן יצאה עם שיער רטוב ופיג'מה עליה.

"מורגן?" שאלתי והבטתי לתקרה, "אם לא יהיה לי טוב בכפר?"

כן, פחדתי. אם הם לא יקבלו אותי אחרי שהדעות שלי השתנו, אם אבא שלי לא יסכים לי לבקר את קים ומייקל, אם אני אגלה שהכפר השתנה...

"אמ... למה שלא יהיה לך טוב?" היא התיישבה מולי וסרקה את שערה.

היא צודקת. תמיד היה לי טוב, בכפר היו לי עוד הרבה חברים חוץ מדיוויד ומורגן. נזכרתי בהם ומיד הציפה אותי הרגשה של חמימות.

החלפתי בגדים ונכנסתי למיטה. ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מידי, מחר אני אהיה בכפר והכל יהיה אותו הדבר. אחרי שניקיתי את הראש ממחשבות והתכוננתי לשינה שמתי לב שמורגן נועצת בי מבט.

"מה?" שאלתי כשהתכרבלתי בשמיכה.

"אני תוהה איך זה יסתיים."

"מה יסתיים?"

"משולש האהבה שלך." הרמתי אליה עיניים גדולות, "או שאין משולש?"

"מורגן, אני לא מתכוונת לחזור לשם."

"אז מה היה הקטע של הנשיקה?"

הייתי צריכה לדעת שהיא יודעת. "לא יודעת." חזרתי להביט בתקרה.

"כדאי שתדעי מהר." היא נכנסה למיטה וכיבתה את האור.

***

"לחוצה?" שאלתי את מורגן. עמדנו מול השער וחיכינו לעוזר של אבא שלי שיכניס אותנו לבית הילדים.

"יותר מאושרת." היא קרנה כולה כשאלברט העוזר פתח לנו את השער. לא שאני לא הייתי מוקסמת, חזרתי אל העצים, הפרחים והריח של הרעננות שיצא מהם.

"תסתכלי על זה." מורגן נגעה בעץ חדש שרק התחיל לצמוח, "את לא שמחה לחזור?" היא ספק אמרה ספק שאלה. חייכתי ולא עניתי.

התקרבתי לפרח שהיה בצבע אדום חזק הוא משך אליו הרבה חרקים, כמו אישה יפה שמושכת גברים. היה לו את הריח הזה, ריח האהבה שלו עם הדבורים שיצור דבש, כמו תינוק.

כשאפי עדיין מעל הפרח, שמעתי קול. הרמתי את ראשי מהפרח ועיניי פגשו בעיניים שחורות חזקות.

זה היה דיוויד.

הוא הסתתר בין העצים מחוץ לשביל וסימן לי להתקרב מהר.

"מורגן, אני הולכת להסתובב קצת." אמרתי ולא ממש חיכיתי לתשובה. גם ככה זה לא היה נראה שהיא שומעת אותי- היא ואלברט דיברו על אחיה ניק, וכשזה קורה היא מקדישה את כולה לנושא.

עליתי על כמה אבנים ותפסתי בענף כדי לא ליפול, דיוויד חיכה לי מאחורי העץ שלידו עמדתי.

הוא עמד זקוף, רזה וגבוה ונשען על עץ. העיניים הכהות שלו היו ניגוד לפניו הלבנות ולצבע הבהיר של שיערו המתולתל.

התקרבתי אליו. "אני שמח שחזרת." אמר בשקט והעיניים שלו, שקרן שמש אחת שהצליחה לעבור בין עלי העצים פגעה בהם הצטמצמו.

חייכתי אליו. "ברור." אמרתי והרגשתי להט בלחיי.

"יש לי משהו בשבילך." הוא הוציא מכיס מכנסיו קשת חדשה וחייך אליי. "הכנתי אותה." הוא הושיט לי אותה.

החזקתי אותה ועברתי עליה בידיי, היא הייתה חלקה בלי בליטות והמיתר חזק ומתוח. "תודה." חייכתי.

"אז איך היה שם?" שאל והתיישב על הדשא מתחת לעץ. התיישבתי לידו.

כמעט אמרתי שהיה קשה אבל במקום זה אמרתי ש-"היה בסדר." כי חוץ מזה שאני מאוהבת בו, דיוויד היה גם חבר טוב, והוא תמיד מגונן עלי כמו האחות הקטנה שלו.

"איך עם הנרי?" שאל כשהוא מגלגל אבנים בידיים.

"יש לו משפחה חדשה." הוא הביט בי לא מבין, לכן המשכתי, "הוא אימץ שני ילדים, ויש לו אישה..."

"הסתדרת שם?" הוא הביט בי ותפס את די שהייתה מונחת על עלים יבשים, הבטתי בו בעיניים גדולות והלב שלי דפק.

הוא לא דיבר לכן הבנתי שהוא רוצה שאענה על השאלה. "היה לי מריבות עם הבת שלו אבל הסתדרנו, אני אפילו אשמח לחזור לשם." חייכתי אליו, ואני באמת אשמח לחזור.

הוא משך את ידי בעדינות אליו ומשך אותי לגופו. הייתה שתיקה שגרמה לגופי לרטוט. הוא הביט בעיניי ועיניו הביעו צער, "אני צריך לחזור לשיעור לפני שהמורה יגלה שברחתי." הוא ציחקק, נישק את ראשי ונעלם.

אז...מה אתם אומרים על אליס ודיוויד? \