פרק תשעה עשר:)

שכבתי על הדשא בחצר הבית, ודיברתי עם אחד החתולים כשקים הופיעה.

''מה את עושה?" שאלה בהפתעה, מעבירה את מבטה בין החתול לביני.

נאנחתי, פולטת מילים אחרונות לחתול, והוא מיהר לדרכו. פניתי אל קים, שהתיישבה לצידי על הדשא.

"רק שלחתי הודעה למורגן." הסברתי, מרגישה הקלה כשלא הייתי צריכה להסתיר ממנה דבר.

"אהא, נראה לי שייקח לי זמן להתרגל לסגנון המיוחד שלך לעשות את זה." היא צחקה, "את

לא מתכוונת ללמוד?"

הרמתי גבה, "ללמוד מה?" שאלתי.

"נו, את יודעת" עיניה התרחבו כשהבינה שאני רצינית, "היסטוריה."

התהפכתי על גבי, "לא." השבתי בפשטות, לא פירטתי לה יותר מדי, אך בתוכי כבר הרגשתי

שאבא לא יכול יותר לומר לי מה לעשות. כך, שאם לא התחשק לי ללמוד, לא למדתי.

"את הולכת להיכשל." אמרה בקול מזהיר, אך לאחר מכן הוסיפה, "אה, בעצם זה לא כל כך מפריע לך.

את תוכלי לחזור על התיכון אחר כך."

גיחכתי, "למה את מתכוונת?"

"יש לך עוד המון שנים לחיות." אמרה כמובן מאליו, בקול שנשמע מופתע מכך שהיא צריכה להסביר

לי את זה.

חייכתי אליה, "קים, את מבלבלת אותי עם ספרי הפנטזיה שלך. גזע האלפים שלי בחר מאז ומתמיד לוותר על חיי הנצח. אני הולכת לחיות מספר שנים כמו כל בנאדם אחר."

קים הביטה בי בהלם למשך כמה שניות, ואז פסקה, "אז את בכל זאת צריכה ללמוד."

בסופו של דבר, קים הצליחה לשכנע אתי ללמוד, מהסיבה הפשוטה שלא היה לי משהו אחר לעשות. כך

קרה שביום המחרת, הגעתי לכיתה מוכנה למבחן.

המבחן נערך בכיתות שונות מאלו שבדרך כלל אנחנו לומדים בהן, ולכן ישבתי בכיתה לא מוכרת

עם אף אחד מחבריי. שמחתי שקים עזרה לי ללמוד, משום שלא היה לי ממי להעתיק.

בסוף המבחן, פגשתי במסדרון את תום, שלמרבה ההפתעה היה לבדו.

"היי," הוא אמר. כפי שציפיתי, הוא אפילו לא היה נבוך מלדבר איתי. "איך היה המבחן?"

"בסדר." אמרתי בקול יבש ופניתי לעקוף אותו לטובת מספר נערים מהכיתה שלי שעמדו בהמשך המסדרון.

"אז ככה זה הולך להיות מעכשיו?" הוא שאל בעצבנות.

נעצרתי, גבי מופנה אליו.

"גם ככה אף פעם לא הסתדרנו." השבתי בקול קר.

שמעתי אותו נאנח, והסתובבתי לעברו. "מצטערת, תום, לא התכוונתי לשקר לך.. באמת לא היה לי אומץ להיפרד."

"אז לא תדברי איתי מעכשיו? תעברי לידי במסדרון בלי לומר שלום?" הוא שאל, "ואת פה.. חזרת."

"לא חזרתי בשבילך, תום." פלטתי לבסוף. הסתובבתי, והפעם לא נעצרתי אלא המשכתי ללכת הרחק ממנו, מודעת לעובדה שלא הייתי בטוחה אם המשפט האחרון שלי היה נכון.

באחד הערבים הבאים, כשישבתי בסלון השקט ופתרתי סודוקו -משחק משעמם שמעסיק את בני האדם-

הרגשתי שמישהו מתיישב לידי על הספה. הרמתי את ראשי, והופתעתי לראות את מייקל, שישב בנוחות והדליק את הטלוויזיה.

"מה אתה עושה כאן? קים אמרה שיש לך דייט עם מישהי חדשה." שאלתי בסקרנות. לאחר שבוע, תום החליט לתפוס פיקוד ולארגן למייקל מישהי.

הוא לא הפנה מבט אליי, "לא הסתדר. איפה ההורים שלי?" קולו היה מהיר.

"יצאו. למה לא הסתדר?" הוא רק ניסה להתחמק, כמובן.

הוא התעלם משאלתי, "וקים?"

"אצל היילי." הייתי חסרת סבלנות ומשועממת באופן בלתי נסבל. "אתה מוכן לענות לי על מה ששאלתי?"

הוא העביר ערוץ, מציץ אליי קלות רק כדי לגלות את המבט החוקר שלי ולהחזיר את עיניו לטלוויזיה.

"לא יודע." אמר באדישות, "לא מתאים לי קשר עם אף אחת עכשיו."

גם אם הוא לא המשיך את המשפט בקול, ידעתי שהוא חושב לעצמו- "גם אם תום חושב שכן."

"אהא." מיהרתי לתמוך בו, "בגלל מורגן?" באותו שנייה התחרטתי על שהזכרתי אותה.

הוא לא השיב, אך המבט שהופיע על פניו ברגע ששמע את שמה, הבהיר לי הכל.

"עבר בסך הכל שבוע." אמר לאחר כמה רגעים ספורים, קולו מלא עצוב ודיכאון.

"צודק," אמרתי, וחזרתי לבהות בסודוקו בלי לשים לב למה שהמשכתי למלמל, "תום לא היה צריך

אפילו יומיים כדי להתגבר עלי."

מייקל העביר את מבטו אליי בחדות, "מה אמרת?" שמעתי את התדהמה בקולו, "את ותום?"

חייכתי באיטיות ובמבוכה, "עזוב, זה מזמן נגמר."

"רגע, את רצינית?" הוא שאל, עיניו נפערות. "ידעתי שמשהו עובר עליו."

"כל הזמן עובר עליו משהו, זה תום." ניסיתי לתרץ. אבל האמת הייתה שמילותיו של מייקל צדו את תשומת לבי.

"לא," הוא אמר, פוסל את דבריי. "אני מכיר את תום. זה היה משהו אחר.." הוא נעץ בי מבט, "וזה

התחיל ביום שעזבת, שאמרתי לו שאת לא חוזרת." הוא בחן אותי בזמן שדיבר.

בלעתי את רוקי, "כנראה צירוף מקרים." אמרתי ובחנתי את הספרה שש בכל כיוון.

הוא הושיט את ידו לשלט וכיבה את הטלוויזיה. "אני יודע שאת כועסת בגלל קייט-"  

"מייקל," עצרתי אותו, קולי היה עצבני, "לפני שנייה לא ידעת שהיה משהו בין החבר הכי טוב שלך לביני, אז אל תנסה להסביר לי עכשיו מה הולך כאן."

הוא צחק מתגובתי, "את באמת כועסת בגלל קייט."

קמתי ממקומי, זורקת עליו את החוברת של הסודוקו, שגם ככה לא הצלחתי לפתור בה כלום.

"אני לא!" מיהרתי להבהיר.

אך כשהחיוך שלו רק המשיך להתרחב, לא הייתה לי ברירה אלא לברוח אל החדר שלי ולטרוק את הדלת בהפגנתיות.

לאחר מספר ימים, כשקים ואני ישבנו בחדר שלי ודיברנו, שמענו את הטלפון מצלצל. השתתקתי לפתע, לא הייתי בטוחה למה אבל הרגשתי שמשהו לא טוב עומד לקרות. ותחושת הבטן שלי כמעט אף פעם לא טועה.

שמעתי את מייקל עונה לטלפון, בעוד קים המשיכה לברבר על מה שאחת הבנות אמרה לה מוקדם יותר בבית הספר. העמדתי פנים שאני מקשיבה בסקרנות, אך חיכיתי לשמוע את דבריו של מייקל.

''הלו?'' הוא אמר, ''כן, מייקל.''

הוא השתהה למשך כמה רגעים, ''רק רגע.''

חיכיתי בסבלנות, ופניתי באיטיות לכיוון הדלת כשהוא תקע שם את ראשו, ''אליס, טלפון.''

הוא היה נראה מופתע בעצמו ממילותיו. בדרך כלל אף אחד לא התקשר אליי לכאן, לא חברים מבית הספר, ובטח שלא אנשים שהכרתי מהכפר. קמתי באיטיות, וניסיתי לעצור בעצמי לא לרוץ לכיוון הסלון בצרחות היסטריות. הבטן שלי התהפכה כשחשבתי על כמות האנשים המצומצמת שהיו יכולים להתקשר אליי לכאן.

נכנסתי לסלון, שולחת מבט חטוף לכיוונו של מייקל שישב על הספה הגדולה במרכז ורגליו היו מונחות על השולחן שממולו. מזלו שג'ולי לא כאן כדי לראות את זה, היא הייתה חוטפת עצבים כהוגן.

הרמתי את שפופרת הטלפון והצמדתי אותה לאוזני, נושמת נשימה עמוקה, לפני שאמרתי- ''הלו?''

''אליסיה, זו את?'' קולו היה עמוק ונוקשה כתמיד, ויכולתי למצוא הרבה דמיון לקולו של הנרי.

מצמצתי קלות בעיניי, יודעת שאין דבר שיכול להכין אותי לשיחה הזו. ''כן, אבא, זו אני.''

''הכל בסדר שם? איך את מסתדרת?'' הוא שאל, דאגה כנה בקולו. למרות זאת, לא יכולתי לומר לו כל מה שרציתי באמת- שאני מתגעגעת אליו, שהוא חסר לי, שאני משתוקקת לשמוע אותו אומר לי את אותו הדבר.

''כן, הכל בסדר.'' עניתי תשובה יבשה.

''אליסיה,'' קולו היה נשמע סדוק, ''אני מצטער על הדרך שהעניינים התנהלו בפעם האחרונה שהיית פה. הלוואי שהייתי יכול לשנות את זה ולחזור בי. לא הייתי צריך-''

''זה בסדר.'' קטעתי אותו.

שמעתי את פעמון הדלת מצלצל. מייקל קרא ממקומו, ''פתוח!'' ולאחר רגע הדלת נפתחה.

הסתובבתי במקומי ברגע שראיתי את תום עומד בפתח הסלון, לא רציתי שהוא יראה אותי על סף דמעות.

''אני מצטערת שגרמתי להרבה בלגן.'' הוספתי אחר כך לאבא.

כמה שניות מאולצות של שקט השתרכו, ולאחר מכן הוא אמר. ''את רוצה שאני אבוא לבקר?''

בלעתי את רוקי וכמעט התפתיתי להתחנן אליו שיבוא אפילו רק לכמה שעות, כדי שאוכל לחבק אותו ולומר לו עד כמה אני אוהבת אותו ועד כמה חסר לי לא לראות אותו בכל יום. במקום זאת אמרתי, ''אני יודעת

שיש לך הרבה עבודה, זה בסדר, אתה לא חייב לבוא.''

שוב דממה לאחר תשובתי, ואז הוא המשיך, ''אני אבוא ברגע שאוכל, אליס. את רשאית לחזור מתי שתרצי.''

הנהנתי באיטיות, אבל נזכרתי שהוא לא יכול לראות אותי. הצמדתי את השפופרת לאוזני ומלמלתי, ''בסדר, אבא, אני אראה אותך בקרוב.''

''להתראות, אליסיה.'' שמעתי את קולו בוקע מהצד השני.

הנחתי את השפופרת במקומה, ועמדתי שם למשך מספר רגעים. לאחר מכן, הסתובבתי, פוגשת את מבטיהם של מייקל ותום שהביטו בי בסקרנות.

''הכל בסדר?'' שאל מייקל. הרחקתי את מבטי מהם ומיהרתי לצאת מהסלון, פולטת משהו אחריי שהיה נשמע כמו, ''כן, הכל פשוט מעולה.''

איך אני אמורה להסביר לאנשים שהכל לא בסדר?!