בס"ד
לאחר חודשים ארוכים שבהם כמעט והספקנו לשכוח לחלוטין מהסיפור, החלטנו לשוב לכתוב אותו. אנחנו מקוות שעדיין לא כולם נטשו, ושיהיה מי שיקרא אותו. מצטערות על ההיעלמות הפתאומית, ועל כך שלא הודענו דבר.
תקציר קצר על הסיפור:
אליס נתפסה במסיבה שעשתה, אבא שלה החליט לשלוח אותה לדוד שלה הנרי לאישתו ולשני הילדים המאומצים שלהם- קים ומייקל. קים ואליס לא הסתדרו כל כך טוב בהתחלה, בעיקר בגלל ריאן שקים אוהבת.
היחסים בין הנרי לאליס לא טובים במיוחד בגלל הריבים של אבא של אליס עם הנרי.
משהוא שקשור לפרק:
לאליס הייתה חברה טובה במקום שממנו באה, היא רצתה לבקר אותה בפרק האחרון, ואחרי הריב עם הנרי היא החליטה לברוח.
זהו! תהנו 
עמדתי עם התיק החום הקטן שלי על הכתף,מביטה בבית בגדול עם הגג האדום, הבית שאהבתי בהתחלה- כי רציתי להיות כמותם, אבל עכשיו הרגשתי אליו רק שנאה גדולה. והכל בגלל הנרי, הוא והמשפחה המטומטמת שלו.
התחיל לרדת גשם, ולא היה לי מעיל, ובחיים לא הייתי לוקחת את הבגדים שהם קנו לי, עדיף למות מקור.
הסתכלתי פעם אחרונה על הבית החשוך והלכתי לאט במורד הרחוב.
לא ידעתי לאן אני הולכת, לא הייתי בטוחה מה האפשרויות שלי. זה יכול להיות ביקור בבית ושארית החיים בפנימייה באלסקה.
לעזאזל עם בני אדם, לעזאזל עם המכונות עם האורות והצלילים המגניבים שלהם, לעזאזל עם הרוע הטבעי שלהם.
התחלתי ללכת לכיוון תחנת הרכבת, כשבדרך האורות והצבעים היטשטשו לי בעיניים, ואחר כך הדמעות התחילו לרדת בלי הפסקה. הרגשתי רע, מין הרגשה נוראית כזו שמתפשטת בכל הגוף וגורמת לכל הכוחות האחרונים שהיו בי לנטוש אותי. הרגשתי שנאה עוצמתית שבערה בקרבי, ולא נתנה לי מנוח.
שנאתי כל מקום שהייתה לי אפשרות לגדול בו, שנאתי את הכפר כי הם היו יותר מידי פרימיטיביים לדעתי, לא משנה כמה העולם התפתח והשתנה, הם התעקשו להישאר ולחיות עם האמצעים המוגבלים שלהם מאשר לחיות בתוך בני האדם. ועכשיו, למרות שמאז ומתמיד רציתי לגור כאן, לא אהבתי את העולם השני כי פחדתי להתמודד עם מה שאבא שלי עשה.. לדוד הנרי. למרות שלא היה לי חלק במה שקרה, הוא עדיין ישנא אותי, הוא ישנא את כל הכפר על כך שגירשו אותו מהבית שלו.
עמדתי בפינה ברחוב וניגבתי את הדמעות, כי זה היה הכלל שלי מגיל שבע 'אליס מרטינס אף פעם לא בוכה בפני אנשים'. המשכתי ללכת ובלי לשים לב כבר עמדתי בתור לקנות כרטיס.
שילמתי על הכרטיס והייתי צריכה לחכות עשר דקות לרכבת. התיישבתי על אחד הספסלים ושפשפתי את עיני שהתחילו לדמוע שוב.
"דמעות, מי צריך אותם…" מלמלתי לעצמי בטיפשות. ראיתי בערפול שיירת נוסעים יוצאת מהתחנה, היו כאלה שחיבקו את המשפחות שלהם ואחרים שמיהרו עם מזוודות עסקים. מה שגרם לעוד גל של דמעות.
בדקתי את השעון- היו לי שש דקות לצאת לשירותים ולהזכיר לעצמי את החוק המטופש שלי. אף פעם לא הרגשתי בודדה כל כך, תמיד הייתי מוקפת חברים, בנים, בנות, אנשים שמכירים ואוהבים אותי. תמיד הייתי חייבת להשיג אנשים כאלה, לדאוג שאני לא אהיה בודדה.
שאלתי את האישה הג'ינג'ית שמכרה לי את הכרטיס איפה השירותים, היא הצביעה על פתח ממול. רצתי אליו, והרגשתי איך כל השערות השחורות שלי נכנסות לפה ולעיניים.
הרטבתי את השיער מול המראה ואספתי אותו לקוקו, מילאתי את ידי במים ושטפתי את פני, כשהרמתי אותם ראיתי בטשטוש נערה שיצאה מהשירותים.
היא צעקה, ואז צחקה. ניגבתי את העיניים שלי בשרוול שגם ככה היה רטוב מהגשם, אבל הצלחתי לראות מי זה היה.
היא קפצה עלי בחיבוק, היה לה את הריח של הבית עליה, השיער הבלונדיני הארוך שלה נכנס לי לעיניים, והיא ברברה כמה היא מאושרת לראות אותי, כמה היא התגעגעה וכמה הציקה לניק –האח הקטן שלה- כשלא היה לה מה לעשות.
"אליס! קיבלת את ההודעה שלי? באת להראות לי את הדרך? כי אני בטוחה שהייתי הולכת לאיבוד אם לא היית באה!" אמרה מורגן כשהיא ממשיכה למחוץ אותי.
"מור-"
"ועד שאבא שלך הרשה לי ללכת אלייך, והייתי צריכה להזכיר להורים שלי כמה אני אחראית- יש את ניק שהוא דוגמה חיה לכמה-"
"-מורגן מה את עושה פה?"
"לכמה שאני אחראית! ואז כל הדרך הזאת! זאת חתיכת דרך, את יודעת..." היא הפסיקה לדבר, ונראה לי שמשהו בפנים התחיל לחלחל. היא הביטה בתיק שלי, בעיניים האדומות שלי, בשיער הרטוב מהגשם.
"מה קרה לך?" שאלה כשהיא מחזיקה בכתפיי.
"אני לא יודעת, מורגן.." מלמלתי בקול צרוד ושפשפתי את העיניים הכחולות שלי, "לא יודעת מאיפה להתחיל.."
ישבנו בתוך תא שירותים כשמעלינו מנורה צהובה חצי שבורה ומסביב ריח של אקונומיקה.
אז סיפרתי לה על קים, מייקל והנרי על זה שתכננתי לבקר אותה בסוג של רשות, אבל ברחתי אחרי מריבה עם הנרי, וכשהזכרתי אותו היא חייכה, וכשסיפרתי על המריבה איתו היא הופתעה ועישוניה הזהובים הצטמצמו בתוך הלבן בעיניה.
"אז מצאת לך חברה טובה אחרת." אמרה בטון נעלב-משועשע כשסיפרתי לה על קים, הבת המאומצת של הנרי ואשתו החדשה.
למרות המרירות שיצאה ממני, היא ניסתה לשפר לי את המצב רוח עם עקיצות קטנות.
היא הביטה בי, מחכה שאני אגיד משהו, "נו באמת!" היא המשיכה להביט בי באותו מצב, "את החברה הכי טובה שלי, ואין טובה ממך מורגן." אמרתי בדקלום משועמם, כשהיא חייכה מהצד.
"אז מה אני עושה עכשיו, חברה הכי טובה?" שאלתי בכעס על שסטתה מהנושא.
"קודם כל אפשר לראות שחזר אלייך מצב הרוח הטוב," הניפה את ידה על הגבות המכווצות שלי, וחייכה את חיוכה המלא בנמשים, "ועכשיו בקשר להנרי, לפי מה שהבנתי הם לא יודעים שברחת, והם גם לא ידעו עד שהם יתעוררו..." אמרה בחיוך זדוני קטן, "אז את יכולה לחזור לשם, והם לא ידעו שנעלמת."
"אבל מורגן, אני לא רוצה לחזור לשם." אמרתי, מושכת חתיכה מהגליל של הטישו ומקנחת את האף.
"את מעדיפה לחזור לאבא שלך?" שאלה ברצינות וחיכתה לתשובה.
בזמנים אחרים התשובה הייתה 'לא' חד משמעית, אבל עכשיו לא הייתי בטוחה. אולי באמת מוטב שאני אחזור הביתה..
"אוף, אני לא יודעת" אמרתי ודפקתי באגרופים קטנים על הראש, "זה התפקיד שלך, להגיע להחלטות."
"אוקי, תני לי להבין, איך המצב עם קים ומייקל? זה יותר חשוב מאיך שאת מסתדרת עם אבא שלהם, אותם את רואה יותר."
"בהתחלה לא מתנו אחד על השני, יותר נכון זה התחיל מקים, לא הסתדרנו טוב ומייקל אח שלה הגן עליה..." אמרתי, לוקחת קצוות שיער שחורה ומגלגלת אותה על האצבע.
"נו, אז זה ברור את צריכה פשוט להיות יותר נחמדה לקים. אני בטוחה שאת תסתדרי שם, ואני אהיה פה עד שתסתגלי" חייכה ותפסה לי את הידיים, "ועכשיו, יוצאים מפה." אמרה ויצאנו מהשירותים לרחוב.
כשהתיישבנו בתחנת האוטובוס ומורגן הוציאה זוג מעילים ומטריה, היא הושיטה לי את המעיל הקטן יותר,"נו, את רוצה לשמוע מה עם דיוויד?" שאלה ולבשתי את המעיל בזמן שהיא סגרה את המזוודה. לא עניתי.
היא הרימה זוג גבות, "מה קרה, מצאת עוד תחליף?".
"בואי כבר, מורגן" רצתי עם המטריה, כשהיא מקללת אותי מאחורה.
***
נשענתי על הקיר של הדלת האחורית של הבית הקטן, "אבל מה הנרי יגיד כשהוא יראה אותך?" ניסיתי לחשוב על דרך אחרת חוץ מלהיכנס שוב לתוך הבית.
"תגידי לו שאבא שלך הסכים," אמרה מאחורי בלחישה.
"הוא ישתגע." אמרתי בכעס, אבל לאט לאט הבנתי מה אמרתי וחיוך גדול הופיע לי על הפנים.
פתחתי את הדלת, שומעת את המנגינות האלה שמייקל חולה עליהם- זה אומר שהוא ער, סימנתי למורגן להיות בשקט והיא הנהנה.
נכנסנו בשקט משאירות שובל של מים מאחורינו, עברנו את החדר של מייקל שהיה סגור- תודה לאל- והגענו לחדר שלי. נכנסנו וסגרתי את הדלת, פתחתי לה את המיטה המתקפלת שמתחת למיטה שלי, והוצאתי לה שמיכה וכרית מהארון.
"אני יוצאת להביא מגבות," לחשתי והיא הנהנה.
הורדתי נעליים כדי לא להרעיש ויצאתי לקחת את המגבות. עברתי את הסלון והתקרבתי לאמבטיה שהייתה קרובה לחדר של הנרי וג'ולי, פתחתי את הדלת הנגללת והוצאתי מהארון שתי מגבות. כשהסתובבתי חזרה וראיתי את קים עומדת מולי, הייתי צורחת בהיסטריה אם לא הייתי יודעת שהנרי בחדר ליד.
היא הביטה על השיער והבגדים הרטובים שלי, "למה את רטובה?" שאלה חצי מסוממת משינה.
"הו, היא קים, אני והחברה המופרעת שלי השתעשענו קצת " צחקתי, "אני אלך להביא לה את המגבת," הנהנתי והמשכתי לחדר שלי. לא שהתכוונתי להיות רעה פשוט היא הייתה צריכה איזה משהוא שיעיר אותה קצת.
לקחתי את המגבות למורגן, התייבשנו והחלפנו בגדים.
"אז מורגן?" שאלתי כשכל אחת התכרבלה במיטה החמימה שלה.
"אממ?" שאלה כשעיניה התגלגלו לכיוון שלי.
"מה עם ניק?" זה היה מוזר לראות את מורגן בלי אחיה הקטן.
היא סובבה אלי את כל גופה, וכבר ידעתי שאני ארדם תוך כדי.
"לניק יש חברה." לניק יש חברה?
"רוז..." היא לא נשמעה נלהבת במיוחד.
"רוז?! לא נכון! אבל היא הייתה חברה של גיי'מס! מה קרה איתם?"
ואולי אני לא ארדם כל כך מהר..
מקוות שאהבתם:)
ורדית&בת-אל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
