לקחתי נשימה עמוקה והושטתי את ידי קדימה, לעבר דלת הביתן. האומץ הזה הספיק להתגבש בתוכי במשך מספר דקות בהן לא הפסקתי להרגיע את עצמי, הכל יהיה בסדר..

הכיתה נראתה בדיוק כפי שהייתה בפעם האחרונה שהייתי פה -לא שציפיתי שהיא תשתנה בזמן כל כך קצר-  והכילה אוסף של מספר שולחנות קטנים, ליד כל אחד מהם ישב תלמיד, לוח גדול תלוי על הקיר הנגדי, וארונות בשני הצדדים האחרים. על מדפיהם של הארונות, שלא כמו בכיתות אנושיות, היו כלובים שונים עם בעלי חיים, ציפורים, מכרסמים, וסוגים שונים של זוחלים. בכיתה ישבו בסך הכל כעשרים תלמידים, שהיוו את כל הנוער של הכפר, וכל אחד מהם נעץ בי מבט מופתע.

למרות זאת, בפעם הזו לא דרשתי מעצמי להוכיח כלום לאף אחד מהם. שלא כמו בכיתה הקודמת שאליה נקלעתי, כאן הכירו אותי ואת מי שאני, ולכן רק שלחתי חיוך קלוש לעברם, ופניתי לעבר המורה.

"אליסיה." הוא אמר בקול נוקשה, מניח את הספר שהיה בידו.

בלעתי את רוקי. "אבא," השבתי בקול שנטה להישבר בכל רגע, "היי."

הוא היה נראה מופתע לראות אותי שם, כנראה לא ציפה שאני אגיע כל כך מהר, או שאני אופיע בכיתה בשעות הלימודים. הוא ידע עד כמה אני שונאת בית ספר, ולכן לא הייתי מוכנה לדבר הבא שהוא עשה.

"קדימה," ידו שנגעה בכתפי וזירזה אותי, הייתה קרה מתמיד. "בואי תצטרפי אלינו."

הוא החווה בידו על מקומי הישן, שהיה לפני-האחרון בטור הימני ביותר. ניסיתי להשתלט על עצמי ולא לברוח משם, והמשכתי ללכת. זה הכל, זה היה כל שהוא הרשה לעצמו. לא חיבוק, לא "כמה טוב שחזרת, התגעגעתי אלייך", אפילו לא טפיחה ידידותית כפי שהוא תמיד נהג לעשות.

כלום. בלעתי את העלבון והתקדמתי למקומי, חולפת על פניו של דיוויד שחייך אליי כתמיד.

לאחר כמה דקות, הדלת נפתחה שנית, ולתוך הכיתה פסעה מורגן בחיוך חביב.

"שלום, מר מרטינס!" היא אמרה בקול מנומס.

בשלב זה הפסקתי להקשיב. זרקתי חתיכת נייר על דיוויד והוא הסתובב אליי בשנייה שאחרי.

"כבר משועממת?"

חייכתי. "אהא, אם יש משהו שמשותף בינינו לבין בני האדם זה כמה בית הספר משעמם."

הוא צחק בשקט. פיהקתי, "אז מה עושים אחר כך?"

הוא הביט בי בהפתעה, "הייתי בטוח שתרצי ללכת קודם הביתה. את יודעת, כבר יותר מחודשיים לא היית שם, לא ראית את אבא שלך.." אמר.

הרמתי את ראשי והישרתי מבט קדימה, יוצרת לשנייה קשר עין עם אבא, שמיהר לנתק אותו ולחזור ללמד.

"לא, זה בסדר. לא התגעגעתי אליו יותר מדי." אמרתי, מחייכת אליו חיוך מאולץ, "אני אשמח לחזור לשגרה."

"אוקי, אז לנחל?" שאל.

"לנחל." הסכמתי, מניחה את ראשי שוב על השולחן.

______

בפעם האחרונה שדיברתי עם אבא בשעות הלימודים, הוא נזף בי קשות על כך שאני לא משקיעה שום מאמץ כדי להשתפר בהם. הוא טען שאני יכולה להצליח, שיש לי שכל והציונים שלי יכולים לעלות ולהיות עוברים לפחות, אך לא ממש הקשבתי. כתמיד, הוא הרצה לי, ואני הנהנתי בראשי ומלמלתי משהו על כך שבפעם הבאה אני אתאמץ יותר. באותו לילה, כשאבא הלך, הרגשתי צורך להראות לו שאני ממש לא בוחרת ללכת בדרך שלו. נסעתי לאחת העיירות הסמוכות, והשגתי את הרמקולים, מזמינה את כל ילדי הכפר למסיבה המטורפת ביותר שבה הם אי פעם היו או יהיו.

ברגע שהשיעור נגמר, הייתי בין הראשונים שהגיעו לדלת. מיהרתי להתרחק מהכיתה, קולו של אבא הקורא לי מהדהד מאחור. דיוויד מצא אותי לאחר כרבע שעה, שעונה על גזע העץ מול הנחל.

"את בסדר?" שאל.

זרקתי אבן לתוך המים, והבטתי בגלים הקטנים שיצרה במקום שבה פגעה בהם.

"אני לא מצליחה להבין למה הוא עשה את זה, למה הוא ממשיך לעשות את זה." מלמלתי בעצבנות. הוא התיישב לצידי, כורך את ידו סביבי, "מה קרה?"

"אבא שלי." פלטתי בשקט. מעולם לא דיברתי עם דיוויד עליו, כלומר, לא על הדברים שהפריעו לי בו. זה היה מוזר, בכלל, כל הקשר בין דיוויד לביני היה פתאום חסר הגיון.

"תראה, בהתחלה שנאתי את הנרי, הוא כנראה לא היה יכול להביט בי בלי לראות את אבא שלי ובלי להיזכר שהוא גורש מהכפר. אבל אני כבר לא יכולה להאשים אותו על כך, אני בעצמי לא מבינה למה הוא גורש מפה, זה לא הוגן." אמרתי.

דיוויד נאנח, "כל העניין עם הנרי היה מורכב. היינו רק ילדים, את לא צריכה לצפות מעצמך להבין מה קרה."

"שום דבר לא השתנה מאז. הכפר והחוקים שלו נשארו בדיוק אותו הדבר." טענתי בעקשנות.

"אליס, הנרי עשה טעות. הוא לא התכוון לזה, אבל הוא גרם להרבה צרות, הוא גרם לנו להיחשף. הוא היה צריך לשלם על הטעות הזו, אין פשרות בעניין הזה. את לא צריכה להאשים את אבא שלך על כך שהתפקיד שלו הוא לקיים את הכללים האלו." הוא אמר, קולו חסר סבלנות.

הרגשתי רע, ואפילו הכמעט-חיבוק עם דיוויד לא שיפר את הרגשתי. משהו פה לא היה צודק, משהו פה היה לא נכון.

"להיחשף? אולי הגיע הזמן שבאמת מישהו יעשה את זה." אמרתי.

הוא חייך, "את עצבנית היום." אמר, והעביר את ידו בשיערי, משעין אותי עליו.

"חשבתי שלחזור הביתה ירגיש אחרת." אמרתי בכנות.

"אל תשפטי את אבא שלך כל כך קשה." הוא אמר. רציתי להתחיל להתווכח, אבל החלטתי לשתוק כשאני עדיין מרגישה את היד שלו בתוך שערי.

הייתה שתיקה ארוכה, שבה הוא המשיך לשחק בשערי ואני מנסה להרגיע את עצמי.

"את יודעת?" אמר כשהוא לוחש באוזני.

"אה?" לא רציתי להפסיק את השקט.

"אף פעם לא עשיתי את זה."

"את מה?"

הוא אחז בסנטרי וקירב אותי לשפתיו, באותו רגע נשמעו פסיעות מאחורינו.

התרחקתי במהירות, מובכת. ככמה שניות לאחר מכן, מימיני הופיעו מורגן, ג'יימס, רוז, ניק, ועוד כמה מנערי הכפר.

"אוה, הנה אתם." חיוכה של מורגן התרחב כשראתה אותנו קרובים בצורה כזו.

הם התיישבו לצידנו, מוציאים סל פיקניק שבתוכו כל מיני מאכלים שהצליחו להגניב מחדר האוכל.

"נו, אליס, איך בני האדם היו?" שאל ג'יימס, מחייך חיוך סקרני במיוחד.

מורגן ענתה לו אף לפני שפתחתי את הפה, "אתה לא מאמין! אנחנו ממש חייבים לקנות לנו מחשב כזה כמו שיש להם.." העיניים שלה נצנצו והיא לא הפסיקה לפטפט. שאר הנערים הביטו בה מהופנטים, צמאים לכל פיסת מידע על העולם האנושי.

לאחר כשעה, החלטתי שזה הזמן להתמודד עם כמה דברים נוספים. הרמתי את התיק שלי, ונפרדתי מכולם. קבענו להיפגש חזרה בחדר האוכל, בארוחת הערב.

הבית של אבא ושלי היה ממוקם באמצע הכפר, כיאה לבית של ראש הכפר. שאר הבתים והמבנים היו מסביב, כך שהפרידו ביניהם ערוגות פרחים ענקיות ועצים גבוהים. היו שם גם נדנדות, אופניים, ועמדות למשחקי חץ וקשת. הבתים עצמם היו צריפי עץ שכושפו על מנת לשמור על יציבותם ועמידותם בתנאי מזג האוויר, והכל מסביב היה ירוק ופרחוני. זה היה החלק הכי טוב בכפר.

פתחתי את הדלת אל הבית, נכנסת בשקט. הבית שלנו היה מורכב משתי קומות, בקומה הראשונה היו הסלון, פינת אוכל ומטבח שבהם השתמשנו בעיקר כשלאבא היו אורחים חשובים, ובקומה השנייה היו החדר שלי, חדר השינה וחדר העבודה של אבא. בדרך כלל לא ישנתי בבית, אך זה היה נחמד שיש לי מקום פרטי משלי למקרה שרציתי להיות לבד.

"אליס?" הסטתי את ראשי וראיתי שהוא יושב בשולחן האוכל, רכון מעל ערימת דפים. הוא הוריד

את המשקפיים שלו וקם ממקומו "חיפשתי אותך."

לא השבתי. לא ציפיתי לפגוש אותו בכניסה, לרוב הוא היה מטפל בכל הדברים האלו בחדר העבודה שלו, אך כנראה שהיה חשוב לו לדבר איתי אם הוא חיכה לי כאן.

הבטתי באבא, מודעת לעובדה שהוא היה נראה עייף יותר מבדרך כלל. שערו, שפעם היה שחור כשלי, נראה היום בגוונים אפורים. עיניו היו סגולות וצלולות, אך מתחתיהם הופיעו שקיות גדולות שהעידו על הרבה לילות של שינה טרופה. מראהו ריכך את ליבי, לא הייתי מסוגלת להתמרד כעת.

"כן, אני פה." מלמלתי בחוסר נוחות.

"איך היה אצל דודך?" הוא שאל, קולו רשמי כמו תמיד.

אוה כן, שאלת המיליון. ידעתי שאבא מתכוון לזה באופן אחר מזה שהשאר התכוונו.

"היה בסדר, לא עשיתי צרות." מיהרתי להשיב.

הוא הנהן, "כך שמעתי."

"אז.." התחלתי לומר.

"כן?" הוא כנראה לא הבין את הרמז.

"אתה מתכוון לשלוח אותי בחזרה לשם?" שאלתי.

הוא חייך, נשען על הכיסא. "לא, אליס, אני לא אשלח אותך שוב לשם. אני חושב שלמדת מזה את הלקח, ואת רשאית להישאר בכפר." אמר.

פלטתי אנחת הקלה.

"כדאי שתלכי לפרוק." הוא אמר לאחר מכן. הנהנתי, פונה לעבר המדרגות כדי לארגן את הדברים שלי בחדר שלי. החלטתי להישאר בבית לפחות למשך כמה לילות.

במדרגה השלישית, נעצרתי.

"למשך כמה זמן העונש שלו?" שאלתי, מסתובבת לעבר אבא.

ממקומו שליד השולחן, הוא הרים את ראשו ונעץ בי מבט לא מבין.

"העונש של הנרי. מתי הוא יוכל לחזור? מתי הגלות שלו תגמר?" הסברתי.

הוא נאנח באיטיות, "אליס, תביני, העונש של הנרי.. לא הייתה שום ברירה אחרת, העונש שלו הוא תמידי. זה לעולם לא ישתנה, הוא לא יוכל לחזור." השיב.

הרגשתי צריבה בעיניים. מפנה לו את גבי, המשכתי לעלות במדרגות במהירות. כשהגעתי לחדר שלי, הבנתי מה אני אוגרת בתוכי, כל כך הרבה כאב, שלא הייתי יכולה למנוע.

_____

"כן, בני האדם האלו." אמר ניק בזלזול. ישבנו כולנו בחדר אוכל בזמן ארוחת הערב, ולכולם כבר היה נמאס לשמוע את הסיפורים של מורגן. בחיי, לפעמים היא מדברת יותר מדי.

"הם לא כל כך נוראיים." אמרתי ממקומי. נשענתי על אחת המיטות, אוחזת את אחד הספרים של סופי. "זה היה דווקא די כיף לגור איתם."

כשהשתרר שקט, הרמתי את ראשי וראיתי את כולם מביטים בי בהפתעה. לפני שהספקתי להסביר את עצמי, נשמע צלצול. צלצול כל כך זר בדממת הכפר.

"מה זה?" שאלה רוז, מביטה סביב בחשדנות.

"אופס." חייכה מורגן, שולפת מכשיר פלאפון מהתיק שלה. "זה ממני."

"מה את עושה עם זה?" שאלתי אותה.

"קים הביאה לי אותו, היא אמרה שזה הפלאפון הישן של מייקל, ושהוא גם ככה לא צריך אותו." היא הסבירה, "רגע-"

היא לחצה על אחד המקשים וענתה לשיחה.

"קים? היי!" היא אמרה, מדברת לתוך הפלאפון. "כן, אנחנו בכפר. מ-"

באותו הרגע, נפתחה הדלת. אביה של סופי, שהיה אחד מהאנשים החשובים בכפר וחבר טוב של אבי, נכנס פנימה.

"מה אתם-" התחיל לשאול בחביבות, אבל קפא ברגע שראה את הפלאפון בידה של מורגן.

"קים? את שומעת? טוב, אני צריכה ללכת.." קולה של מורגן גווע, והיא ניתקה את השיחה, מתבוננת בו בחוסר נוחות.

אוי לא, הצרות כבר מתחילות.