RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2009
 עבר,הווה,עתיד
אימא יקרה שלי
הרבה זמן לא ראיתי אותך מאושרת ככה,
את החיוך המקסים שלך שאומנם מבליט קצת את הקמטים שנוצרו עם השנים
אבל בשבילי כל זה לא משנה,את הכי יפה שיש!
גם כשהמצב הוא הפוך,גם כשאת בוהה בקירות אלפי לילות,
גם כשאת בוכה וזועקת,שאת מתהפכת ממצב של "היי" למצב של דיכאון,
גם כשאת דוחפת לעצמך את מיליון הכדורים הנוראים,
את עדיין נשארת יפה.
הזיכרונות שלי מלווים במסדרונות של בית החולים,
כשאני נזכרת בך,בעבר,כשאני נזכרת במרירות הזאת שהייתה בך,
שאני נזכרת בחבר שלך על סף התמוטטות זקוק לסם.
שאני נזכרת בעבר יש בי צמרמורת ובחילה,ואני זוכרת את אלפי סיפורי המכות שהיו איתו ועם החברים המשותפים שלכם,את הלילות שחגגתם כמו מטורפים ואני רק חיכיתי לבוקר.
ואני זוכרת אותו מדמם ללא שיניים ושנסענו יחד לבית החולים.
אני זוכרת אותו בגמילה,זה כל כך נורא לחשוב שככה בקלות כל כך הסם משפיע על חיי בן אדם.
נזכרת באבא שלי,משפט אחד אני לא אשכח לעולם יש מפשט שנשאר בי לאורך כל השנים..
"אני מעדיף לתלות את עצמי מאשר לגדל את הילדה הזו".
אז חלפו השנים,ואת והחבר שלך נפרדתם.
עזבת את הסם לגמריי.
השתנית אך ורק לטובה,החיוך המקסים שלך חזר לפנייך,
חשבתי,הנה זהו זה נגמר עכשיו את נקייה עכשיו את שוב אותה האמא המדהימה שלי.
ואז,אז זה חזר.
היית מרירה,עצבנית,בוהה בקריות בכל לילה,שוברת,פוגעת בך ובי,הורסת הכל.
ובעיקר הרסת לי את החיים.
באותה תקופה לא ידעתי חיים אחרים מאשר לנסות להסב לך אושר.
לא ידעתי מה זה לשחק עם ילדים בשכונה,לא ידעתי מה זה לשבת במחשב ולשחק משחק,
לקרוא ספר,ללכת לביה''ס,זה היה בתקופה חטיבת הביניים שלי.
ידעתי רק איך לעזור לך,איך לשבת שעות על גבי שעות ולהקשיב לבכי שלך,
לראות אותך מתמוטטת לי מול העיניים,ולחבק אותך לבכות איתך דמעה אחר דמעה
לחבק אותך חזק ולומר "אמא,אני אוהבת אותך".
לתמוך בך,לבכות איתך,ללוות אותך להיות איתך 24 שעות ביממה.
כל רגע ורגע היה מוקדש לך,כל חיי הייתי מוכנה לתת לך העיקר שלא תצעקי שלא תהיי עצבנית ותדברי שטויות ותשברי כלים.
ואז,כשחשבתי שזהו זה נגמר..את ניסית להתאבד.
ניסית להעלות את הבית באש,
צעקת בכית זרקת הכל מהחלון.
והתמונות רצות לי בראש והדמעות כבר בחצי עין.
אני זוכרת אותך מאבדת את שפיותך,אני נזכרת בך ברגעי טירוף.
ואז אושפזת בבית חולים במחלקה הפסיכיאטרית.
יום יום באתי אלייך ודאגתי לך ועזרתי לך,כל עולמי את היית ונשארת.
דיברתי איתך שעות,וראיתי אותך מחלימה קצת מיום ליום וזה עשה לי טוב.
התחלתי לעשן,הסתובבתי ברחובות ללא מעש,מצאתי חברים שרק גרמו למצבי להיות חמור יותר,התדרדרתי לגמרי,לא הייתי דורכת בבית הספר.
כשהשתחררת מבית חולים,הרבה רופאים דיברו איתי,הרבה פסיכולוגים ועובדים סוציאליים באו לדבר איתי,רצו לקחת אותי ממך אך לא הסכמת,וגם אני לא הסכמתי.
אני רציתי רק להמשיך להיות לצידך ולחבק אותך כל לילה ולילה ולתמוך בך ולעזור לך כל שנייה,לא הייתי מוכנה לעזוב אותך לרגע.
ווידאתי שאת לוקחת את הכדורים שלך בזמן,וכל כדור חדש שנוסף לך ביררתי מהו ומהי השפעתו.
הכדורים האלה היו גרועים מהסמים.
גרמו לך להיות דיכאונית,עצבנית,רעה,לא היית שולטת בדחפים שלך.
היית בן אדם בעל דיכאון תמידי,לא יצאת מהבית,בקושי יצאת מהמיטה,
וכשהיית יוצאת,היית צועקת ושוברת כלים בבית.
השנה האחרונה בחטיבה חלפה והסתיימה ופה העמידו אותי בדילמה גדולה.
או ללכת לבית ספר מקצועי וללמוד מקצוע,או להפסיק ללמוד,כי אני כלום,כי לא יצא ממני שום דבר אחרי 3 שנים של התדרדרות בהדרגה.
והחלטתי שאני רוצה להשתנות שאני רוצה להצליח,אני רוצה להמריא למעלה ולהראות לכולם שאני לא סתם מישהי שאני שיראל ויש לי מטרות וציפיות וחלומות שאני אגשים.
מצאתי עוד אופציה,להיכנס לפנימייה,פנימייה שקרובה לבית וכוללת בית ספר לימודי רגיל לחלוטין.
כשנכנסתי לבית הספר,הצבתי לי מטרה,אני אראה להם,אני אראה לכל העובדים סוציאליים,לכל אלה שאמרו שאני לא שווה כלום.אני אצליח.
ובאמת הצלחתי.הצלחתי להשתנות,הצבתי לעצמי מטרה חדשה:בגרויות.
וגם בה אני עומדת בהצלחה. לא האמנתי כמה השתניתי,לא האמנתי שיש בי יכולות כל כך גדולות להוציא 80 90 ואפילו 100 במבחנים!
למדתי להשתלט על העצבים,והדחיק את הדיכאונות,לפתור בעיות ולא לברוח מהן.
הכרתי חברות חדשות שתמכו בי מאוד,הכרתי אנשים שעזרו לי להמריא מעלה ומעלה מיום ליום.
והיה לי גם חבר,הרבה זמן שתומך בי ויודע לתת לי את כל החום והאהבה שאפשר לתת,הוא אוהב אותי,איך שאני עם 10-15 קילו עודף,ועם לב טוב שיודע לאהוב.
במקביל דאגתי גם לאמא,התקשרתי כל יום,וידאתי שהיא בסדר,נפגשתי עם הפסיכיאטר שלה ודאגתי (ועד היום אני דואגת) שהיא תקנה ותיקח את התרופות שלה בזמן.
אני יודעת שזה לא התפקיד לי,וכן אני יודעת שזו אחריות שכבדה עליי,אני יודעת שאני גם מתבגרת מהר מידי.
והיום אני רואה את אמא שלי שונה הרבה יותר,מאושרת יותר,החיוך שלה מזכיר לי כמה יפה היא,
כמה מדהימה היא וכמה שאני אוהבת אותה,אני כל כך אוהבת לראות שהיא מחייכת.
זה אומנם מבליט לה קצת את הקמטים שנוצרו עם השנים,אבל לי זה לא משנה.
היא הכי יפה שבעולם כשהיא מחייכת,וגם שהיא לא.
היא עדיין לא בסדר במאה אחוז.אבל אני שמחה שהיא מוצאת את עצמה קצת יותר ולפעמים קצת פחות.
אבל מצבה הרבה יותר טוב מפעם,היא הרבה יותר בסדר.
אני שמחה לראות אותה ואת סבא וסבתא שלי גאים בי,שמחים על כך שאני מצליחה בכל המבחנים,שמחים על כך שהוצאתי רישיון,על כך שיש לי תעודת מקצוע,בגרות מלאה,ואני ממשיכה ללמוד במכללה.
למדתי לבד איך לרסן את העצבים שלי,למדתי איך לקבל את הרע בצורה חיובית,למדתי מהחיים שאם הרבה אופטימיות ורצון והשקעה אני אוכל להשיג כל מה שארצה.
למדתי שאף אחד לא שווה שאני אוריד בשבילו את החיוך מפניי.
הוטמעו בי ערכים חיוביים,ערכים שעזרו לי להתקדם ולהשיג כל מטרה שאפשר!
ויש משפט שמהדהד בי מאז תחילת השינוי שלי:"אין דבר כזה לא יכול,אלא לא רוצה".
אבא,
אם בכלל אפשר לקרוא לך ככה,דע לך שאתה כלום,שאתה אפס,
אתה לא יודע איזה דבר הפסדת,תאמין לי שלא כל יום זוכים לקבל ילדה כמוני.
גם בלעדייך וגם בלי החינוך שלך וההשקעה שלך,הפיננסית והנפשית,אני מצליחה ואני טובה ואני רוצה בעיקר שתדע-שההפסד הוא רק שלך!
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
