זה לא הולך להיות פוסט מעייף על סרט המופת,  בכלל לא, הוא מתעסק בנושא אחרי לגמרי: הסווטשירט האפור-סולט-נ-פפר שלי מאמריקן אפרל. כל דבר שקשור בסווטשירט הוא שלם מבחינתי. עד שהיה לי אותו הייתי חצי, ואחרי שקניתי אותו נהייתי שלם אחד גדול, וכשהוא עלי אנחנו שלם אחד גדול ועוצמתי. קניתי אותו בחנות שלהם באמסטרדם. מגיעים מכיוון תחנת הרכבת אל כיכר הדאם, מגיעים לבית של אנה פרנק וממשיכים קדימה לאורך התעלה, עד שמגיעים לכיכר פנימית יותר, פונים שמאלה ממשיכים קצת קדימה והחנות נגלית אליך, היא לא גדולה יותר מהחנות בתל אביב -במיוחד לא אחרי ההרחבה- חוויות הקניה שם הייתה נהדרת, המוכרים היו נחמדים, והוא ניצב מולי מהרגע שנכנסתי, ידעתי שאני אקנה אותו. קניתי אותו.

אני לא הולך לשים כאן תמונה שלו, בשביל למנוע תגובות כמו: "מה זה סתם סווטשירט עלוב ופשוט לא הייתי משלם עליו 40 שקל", וזה לא שאכפת לי מה שאנשים אומרים עליו, זה פשוט לא מגיע לו. שאני מסתובב איתו אני מרגיש חי, אני מרגשי בלתי מנוצח. כל מראה שאני אעבור לידה תשתחווה. גל פגם בפלג הגוף העליון שלי נחבא אל מול היופי של הסווטשירט הזה, שלמעשה הוא לא באמת נחבא, פשוט כל תשומת הלב מופנית אליו. בכובע בעל הפרופורציות, כיסי הידיים המחממים, הזיפר הכסוף והשרוך הלבן, הו השרוך הלבן.

הרומן שלי עם הסווטשירטים של אמריקן אפרל התחיל איפשהו לפני 6-7 שנים, ששום סווטשירט בפרופורציות שלי לא היה אפשר להשיג. אחותי חזרה עם אחד מניו יורק, הוא היה כל כך נהדר, הוא ממש זהר, אפילו יותר מהשמלה של ראג'נ'בון והלבוטאן השחורות הקלאסיות, אולי בגלל שלא הבנתי מה המשמעות של כל אלו באותו הזמן, אפילו לא היה אכפת לי למן האמת. היה לה אחד כמו שיש לי עכשיו רק יותר בהיר, הוא מושלם, אפילו יותר ממה שיש לי, אבל לא הצלחתי למצוא אותו, הוא אוזל בכל העולם בקצב מסחרר.

יורת מכך, כל מה שקשור לחיים שלי בשנתיים האחרונות קרה עם לפחות בגד אחד מאמריקן אפרל, החברה שטילטלה את העולם שלי, החבר השאפילו בלי שידעתי הכניסה אותי בסמי-אלגנטיות פתאומית לכל עולם "ההיפסטרים" -ולא אני לא קורא לעצמי היפסטר, מיור-, אולי לו לקהילת ההיפסטרים עצמה, אבל בגללה הגעתי למצב שאני יודע מזה. אמריקן אפרל תמיד סימלו עבורי שלמות מסויימת: מנימליזם מתוך בחירה, נוחות, אלגנטיות קז'ואליות, יוקרתיות מינימלית.

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, הבנתי שהיחס שלי לסווטשירט נורא מזכיר את היחס של אייל שני לעגבניות. הרבה יגידו שהפוסט הזה ממש מטופש. שהוא מייצג חומרניות וטיפשות חברתית, שהוא מייצג את כמה שהנוער של היום אדיש וחומרני וטיפש ואין לו שום אמביציה להמשיך. יכול להיות שאתם צודקים, אבל לא אכפת לי.