חשוב לי שתזכרי שאת אף פעם לא הכרחת אותו להישאר..
ליתר דיוק... את זאת שתמיד רצית להתרחק ממנו, הוא לא נתן לך ללכת..
אני יודעת שנפגעת אני יודעת שאת עדיין פוחדת, חוששת, מקנאה... זה בסדר, נשארה לך שנה.
נזכרת בכל הרגעים היפים, איך ישבת מולי במסעדה וזה הרגיש כאילו רק שנינו שם והתעלמנו מכל השאר.. איך חיבקת אותי וחיממת אותי כשהיה לי קר.. איך תמיד ידעת מתי קר לי... איך תמיד ידעת מתי אני עצובה... איך ניסית להתחשב בי... איך באת לספר לי משהו אחרי שלא דברנו הרבה זמן, אבל היית חייב... איך היית מנסה להרשים אותי, מספר לי על העבודה שלך... איך התפכתי כל פעם לפני שנפגשנו... איך כשישבתי רחוק מאנשים אחרים כמעט לבד עזבת את כולם ובאת רק אלי... איך ישבתי לידי, במיוחד ככה סתם, הלכת וחזרת, אמרת לי "אני איתך" ולא הבנתי מה אתה איתי כל כ הרבה... איך היית יורד למטה עם חברים ומתיישב רק לידי לא היה לך אכפת לאן הם הלכו...מראה לי שאיזה מישהי "התחילה" איתך, ככה סתם בא אלי משום מקום... מדגדג אותי.. מרביץ לי...
אבל אני נזכרת ברגעים הפחות נעימים... ששמעתי ממך דברים על אחות שהרגו אותי מבפנים... שדחית אותי... שהרגת אותי מבפנים... שאתה קשה מדי...
אבל הגלגל התהפך קצת אין ספק..
בהתחלה ניסיתי לקבוע איתך ללמוד ולא זרמת בסוף, רהצלחתי לקבוע איתך ללמוד ומאז אתה שואל אותי רק.
פעם הייתי מנסה להעיף אותך מהטלפון שלא היית עוזב, ישבת לידי פתאום בהפסקות ולא נגעת בו בכלל.
הייתי מקנאה לך ואולי היית רואה, אתה מנסה לגרום לי לקנא.
לפעמים אני חושבת אולי אנחנו סתם חברים ללימודים אבל בתוכי אני יודעת שלא... אני יודעת כמה אהבת אותי ואין סיבה שזה יפסיק...
שנתיים אנחנו ככה בסופו של דבר...
אני מזכירה לעצמי שמהתקריות הלא נעימות עברו 7 חודשים ומעלה אז... הכל סדר.
נראה מה יהיה מחר...
ללא ציפיות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
