~ חזרה לאבא ~

בתור אחת שאיבדה אבא, אני תמיד משתדלת לזכור להעריך את הקרובים אליי.

לא לקבל אותם כמובן מאליו, 

לכבד, לאהוב, למרות הריבים והמחלוקות.

אני רואה אנשים מסביבי, שגם הם איבדו אדם מאוד קרוב.

השוני הוא שהם לא למדו להעריך, בדיוק ההפך.

במקום לחפש את הקרבה של הקרובים האחרים ולשמור עליה מכל משמר, שמא גם היא תיקטע חלילה,

הם מרחיקים אותם מעליהם בתמורה לאגו שפל וגאווה מזויפת.

אני שומעת דברים ולא מאמינה, בא לי לצעוק עליהם, להעיר אותם מהבועה שהם חיים בה.

מה? הם רוצים להיות לבד כל החיים? 

שישארו אחד עם השני וזהו? 

בלי משפחה, בלי חברה. 

לא מאחלת להם משהו רע, אבל הלוואי שמשהו יגרום לבועה הזו להתפוצץ,

ולהם לקלוט את הטעות החמורה שהם עשו.

הפגיעה הזו בכבוד של אדם אחר, כבוד בסיסי, לא יותר מזה,

ועוד לאדם שהעניק להם כל כך הרבה ותמיד היה שם בשבילם,

הפגיעה הזו תעלה להם ביוקר, כי האושר שלהם לא יהיה אמיתי.

הכל זיוף, החיוכים יהיו מזויפים, התמונות יהיו מזויפות, כל התוצרים מזה יהיו מזויפים, כי משהו בהם בפנים יהיה שבור,

גם אם הם לא ידעו את זה, 

צלם האנוש שבהם נפגם ותהיה להם הרבה עבודה בשביל לתקן אותו.

אבל השלב הראשון, זה להיות מודעים למעשים שלהם,

לצערי, נראה לי שייקח להם קצת זמן להגיע למודעות הזאת,

ועד אז, זה כבר יהיה מאוחר.