נתקלתי ביומן שלי מגיל 14 וזה גרם לי לרצות לכתוב קצת אחרי תקופה ארוכה מאוד שלא הייתי פה..

אני תמיד אוהבת להסתכל ביומן שלי אחרי מלא זמן שלא דפדפתי בו. אף פעם לא באמת כתבתי בו בעקביות כי רוב הזמן הייתי כותבת בבלוג אבל מידי פעם כשזה היה משהו מאוד מאוד אישי שלא הייתי רוצה לחלוק הייתי פותחת עמוד חדש ביומן ושופכת את הלב.

תמיד אחרי כל דפדוף הייתי מוסיפה עוד כמה עמודים אבל רוב הזמן, הכתיבה נבעה מעצב ורוב הדפים מלאים באכזבה מעוד איזה בחור [אני מניחה שזה תמיד מה שגורם לי לרצות לכתוב].

למשל איזה פעם אחת כשכתבתי לקראת השחרור שלי מהצבא, התלוננתי על הבחור ההוא ששבר לי את הלב וגרם לי לפנות לעולם של של מסיבות, אלכוהול וסטוצים חסרי משמעות כי פשוט לא הייתי מסוגלת להיקשר לאף אחד. 

ופעם אחרי זה כתבתי כמה נמאס לי מכל חוסר המשמעות הזה והבטחתי לעצמי שאני אפסיק [וכמובן שלא הפסקתי ורק המשכתי לעשות עוד שטויות ולהיפגע עוד מבחורים].

והנה עכשיו אני עוד מעט בת 23 וזה מדהים אותי לראות כמה עברתי בשמונה שנים האלה. 

מה שגרם לי לבוא ולכתוב פה זו העובדה שזו פעם ראשונה שפתחתי את היומן הזה בתקופה שאני פשוט מאושרת. [חוץ מזה שאני בתקופת מבחנים כרגע וזה ממש מייאש אותי].

קראתי איזה כמה שורות בהן כתבתי ש- "כנראה שאני לא מסוג הבנות שרוצים להיות איתן, אלא רק רוצים לשכב איתן". והעניין הוא שאני זוכרת את ההרגשה הזו. באמת הרגשתי ככה.

היו ימים בהם חשבתי שאני אהיה לבד לנצח, שאני צריכה מעכשיו להתחיל לאמץ חתולים, שאין טעם לכל החיים האלה כי אני לעולם לא אמצא את החצי השני שלי, ויודעים מה? אני לא יודעת אם באמת מצאתי את המכסה של הסיר שלי,

אבל אני מאושרת כרגע. מצאתי את הבחור שבינינו הרגש הוא הדדי. 

אולי זה רק כרגע, ואולי זה יגמר עוד מעט [או עוד הרבה זמן] ואולי אפילו נתחתן [ונתגרש כי בואו נודה בזה- 50% מכל הזוגות הנשואים מתגרשים בסוף], אבל כרגע טוב לי ואני מאושרת. 

אז, נראה לי שהפואנטה של הפוסט הזה היא להזכיר לעצמי שלא משנה כמה המצב נראה רע וקודר, בסופו של דבר מהתחתית אפשר רק לעלות למעלה.

זהו, רק רציתי להגיד לעצמי מהעתיד שתנסה לשמור על ההרגשה הזאת ולא תעשה שטויות, וגם אם כן, אופטימיות זה ה-דבר.