היו לי בעיות בהעלאה וכאלה X_X

עודמעט עורכת וכאלה.

ערפדים הם יצורים מיתולוגיים, המתקיימים על דמם של בני אדם וחיות.

אגדות על ערפדים זה לא משהו חדש בהיסטוריה, נהפוכו – האגדות הללו הן עתיקות.

בגלל מגוון המיתולוגיות אודות ערפדים, רבות הדרכים להרוג ערפד, אבל לא על כך אני רוצה לדבר.

יש לא מעט ספרים וסרטים אודות ערפדים, ואני רוצה להתמקד בספרים.

מדרקולה ועד דימדומים.

-שימו לב כיצד מתרחשים כל השינויים עם הזמן.

בדרקולה מסופר על הרוזן דרקולה, שהוא משהו בין אדם למפלצת.

ברם סטוקר, מחבר הספר "דרקולה" ערך תחקיר על ערפדים במזרח אירופה לפני שהוא כתב את הספר, לכן אתם יכולים לשים לב שה"סטיגמות" העתיקות

על ערפדים נכונות שם.

לדוגמה: שום, מים קדושים, צלבים וספרי קודש להרחקת ערפדים, נעיצת יתד מעץ להריגת הערפד,  אי-השתקפות במראות וכו'...

כי הוא פשוט עירבב אגדות, סיפורים ושמועות על ערפדים ביחד. סלט מצוין.

במידה ונקפוץ כמה מאות קדימה, נוכל למצוא את אן רייס.

אן רייס נולדה למשפחה קתולית בארה"ב, אימה מתה מאלכוהוליזם כשאן הייתה בת 13.

אן רייס כתבה את הספר "ריאיון עם הערפד", וכמובן את ספרי ההמשך של הסדרה שמספרת אודות הערפדים.

ספריה של אן רייס מתעסקים ביותר מסתם כמה שערפדים הם רעים, אלא מתעסקים בכל הדילמות ביניהם לבין עצמם, ביניהם לבין שאר המין הערפדי, על

כמה שהם לא "קשוחים וחסרי רגשות", אלא שעברם וגורלם יצרו יחד את מי שהם עכשיו.

סיפורו של לואיס (ריאיון עם הערפד) יכול להוות דוגמה מצוינת לכך,

סירובו לשתות דם בני אדם ושתיית דם בעלי חיים, על מנת לא לקחת חיי אנוש.

אהבתו לקלאודיה, שלסטאט הפך לערפדה על מנת שלואיס לא יעזוב, ומסירותו של לואיס כלפיה.

נקמתו בערפדי התיאטרון, ושריפת כל התיאטרון עם הערפדים.

דוגמאות אלה מראות על כך שגם לערפדים יש רגשות אם ניתן לזה לקרוא ככה, חיוביים ושליליים, לעומת התדמית שנוצרה לערפדים – שהם חסרי רגשות,

טמאים, ה"רעים" בסיפור.

וכעת לאחר שעברנו על ספרי ערפדים מדהימים, בואו נעבור לדימדומים.

סטפני מאייר, כפי שאני מקווה שידוע לכם, לא קראה את דרקולה. את זה ניתן לראות.

לעומת הערפדים מוצצי הדם הרגילים, ערפדיה של סטפני מאייר מנצנצים.

דימדומים זה משהו זול לדעתי, ערפדים צריכים יותר מניבים כדי להיות ערפדים.

כל האופל, המסתוריות של הערפדים, לאן היא נעלמה? סטפני ויתרה עליה לטובת נצנצים? כנראה שכן. וחבל.

סה"כ היא חשבה על רעיון נחמד, רק שהוא הגיע לנהר וזרם יותר מדי, מהרצוי אל הלא-רצון.

ובניגוד ספריה של אן רייס אודות הערפדים, שאותם אוהבים גם הרבה "גותים", את סדרת "דימדומים" אוהבות בנות נוער.

יש גם לא מעט סרטים העוסקים בערפדים, חלקם הם ספרים שעובדו לסרטים.

הסרטים שעולים לי לראש הם דרקולה, ריאיון עם הערפד, מלכת הארורים, תן לאדם הנכון להיכנס, ולצערי גם דימדומים.

לסיכום,

ערפדים כיום זה משהו שבעיקר מתבגרות אוהבות כי אדוארד קאלן "חתיך" ו"מושלם", אך לאן נעלמה המסתוריות שהיא בעצם חלק מהם? איפה כל הרגשות

הסוערים, קונפליקטים, כל האווירה המתאימה בעצם לערפדים.

סדרת "דימדומים" הרסה לדעתי משהו, עכשיו כשאנשים אומרים שהם אוהבים ערפדים אני לא אופתע שהם אוהבים דימדומים, לא קראו את דרקולה ולא שמעו

על ריאיון עם הערפד.

*מיתולוגיה = אגדות שבני אדם המציאו כדי להבין דברים