זה מוזר.

אני זוכרת שהייתי משחקת שם כילדה. בת ארבע, חמש, שש. שבע, אחרי בית הספר.

אני מניחה שגם הם שיחקו שם כילדים. הם נראים כמו חבר'ה בתיכון, אחרי הכל, רק קצת יותר גדולים ממני, והגן הזה עוד עמד שם, אני מניחה.

ועכשיו זה מוזר לראות אותם שם ולחשוב על הגן הקטן שלנו. עם המגלשות, והנדנדות, ולמעשה, כל דבר שצריך בשביל שילד קטן יהיה שמח. הספסלים עם הפרחים והכל, זה מעלה זכרונות.

וזה פשוט מוזר לחשוב על זה ככה.

הגן הקטן שלי שגדל יחד איתי. אחרי הכל, עברנו לשם רק קצת זמן אחרי שהוא נבנה.

אני רגילה לחשוב על דברים כעל חיים. זה לא שלא. העניין הוא... שהוא פשוט היה איתי כל הזמן הזה.

ולעזאזל, זה פשוט מוזר.

אולי קצת לא הגיוני.

במיוחד לראות אותם משחקים בגן שלי.

אן.

אגב, הייתי שוב בבלוג הישן שלי. זה גם מעלה זכרונות, מדהימים.