שם הפיקצר: להתראות, גנרל.
שם הכותבת: אן.
פאנדום: סוגשל מקורי.
דירוג: PG.
תודות: לגייטוורלד, על הראיון. לאותם אנשים שגילו לנו אותו.
לזכרו.
אני מודה שהמוות שלו השפיע עליי. הוא היה, ממה שראיתי, אדם מדהים. הוא היה אכפתי, מוכשר, פתוח ואמיתי. הוא היה אחד האנשים שהכי חסרו לי בשלוש העונות האחרונות.
היום קראתי בפעם הראשונה את הראיון איתו בג"ו. זה החזיר אותי כמעט שנתיים אחורנית.
אמנם לא הכרתי אותו באמת, ועל זה אני הכי מצרה, אך ממה שראיתי וקראתי - למעשה מאיך שאני רואה אותו - אבד אדם נפלא.
הציור היה פשוט... יפיפה. לא היתה שום דרך אחרת לתאר אותו.
היא הרימה אותו לרגע אל מול האור. בד הקנבס היה חמים בשמש תחילת הקיץ הנעימה. האור גרם לציור לזהור, הים בוהק כאילו היה אמיתי. הרוח שנכנסה מבעד לחלון הפתוח הניעה קלות את הבד, גורמת לעצים, לדשא ולים להיראות כאילו הם נעים ברוח שמקורה בציור ולא בעולם האמיתי. היא הביטה בשני האנשים שעמדו מולה בחיוך.
"בוודאי שאני אקח אותו. הוא היה אחד מאלה שהכי אהבתי," היא הוסיפה, מוציאה את ארנקה מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס הבהירים שלבשה באותו הבוקר. "תודה. תודה רבה," היא הוסיפה בחום. "אז," היא אמרה לאחר הפוגה של כדקה, "על כמה אנחנו מדברים?" היא שלפה פנקס שיקים ועט.
"מה הגבולות שלך?" הוא השיב, גם הוא מחייך.
"במקרה הזה אין," היא ענתה.
"מבחינת ההורים?" היא שאלה, לוקחת ממנה את הציור ועוטפת אותו בבד כך שלא ייפגע.
"כבר אין להם הרבה השפעה עליי," היא השיבה בהבעה מעט שובבה, מעט בוז בקולה. "והם בכל מקרה לא יודעים שאני פה, כמו תמיד. אז זה לא ממש מטריד אף אחד".
"אני רואה. משהו לשתות?" היא הניחה את הציור העטוף על השולחן והם חזרו לסלון.
"אני אשמח, תודה," היא השיבה, ממתינה שהוא יתיישב. אחרי שהוא התיישב היא התיישבה על הספה שמולו. "או. חדשות?" היא שאלה משחשה שהספה שונה. היא נראתה אותו דבר לפחות.
הוא הנהן. "הן היו שבורות. בטח חשת בזה," הוא אמר.
"למען האמת," היא ענתה בצחוק קל, "לא ממש. רק פעמיים בחנתי כל פרט פה- בפעמיים הראשונות שבהן הגעתי. עדיין הייתי מופתעת מזה שעברנו מכפר באמצע שום מקום אל העיר הזו. ובטח ובטח אחרי שגיליתי שכמה אנשים חשובים גרים פה," והיא לא התכוונה לאיזה מנהיג או משהו כזה.
הוא חייך. היא חייכה גם. מאז שראתה אותו בפעם הראשונה, אחת עשרה שנים קודם לכן, כשהיתה בת שבע וכמעט חודש, בטלוויזיה, חיבבה את דמותו. וכשפגשה אותו לראשונה באיזה כנס, התחילה לחבב גם את האדם עצמו.
הם שוחחו עוד כמה דקות ואז פנו להחליט מה יהיה המחיר. אחרי התמקחות קצרה, בה, למרבה ההפתעה, היא העלתה את המחיר, הם הסכימו על מחיר סביר לציור.
"אוקיי. אני עוד כמה דקות חוזרת, אני רק קופצת הביתה להביא איזה תיק גדול כזה, בשביל שאני לא אפיל אותו או משהו. זה פשוט כישרון," היא הוסיפה בחיוך משועשע ויצאה.
היא לא ציפתה למה שציפה לה כשתחזור.
היא קיוותה שהתיק שבחרה היה גדול מספיק, בערך בגלל שהוא היה מיועד לניירות ענק לציור וכאלה, ונכנסה אל הרכבת התחתית. עד התחנה השלישית בה עברו הכל היה שקט כתמיד. כלומר, לא שקט כלל. אחרי הכל, זאת ארצות הברית. ממתי משהו שקט פה?
אבל בתחנה השלישית נכנסו כמה אנשים, שגרמו למעט השקט שכן היה שם להיעלם מיד. הם הביאו חדשות, השד יודע איזה. לבסוף נמאס לה מהרעש הלא מובן. ונשארו לה עוד שתי תחנות. היא לא תסבול את זה עוד שתי תחנות שלמות.
היא קמה והלכה אל אחד האנשים שעמדו. כנראה היה צפוף יותר משחשבה.
"מה קורה?" היא שאלה. הוא הסתובב אליה והביט בה בעיניים אטומות למחצה. "מה קרה שכולם ככה?" היא אמרה בקול, כמעט צועקת.
הוא עמד לענות לה, אך היא שמעה את המילה "סטארגייט" איפה שהוא מאחוריה. היא הסתובבה מיד, מחפשת את האדם שאמר את זה. נכון שבארצות הברית ראו את זה די הרבה, אבל עוד לא יצא לה לדבר עם הרבה מעריצים. ובכלל, הוא אמר את זה בנימה בהולה שהיא לא חיבבה.
"היי! גם אתם רואים?" היא שאלה מיד כשהגיעה אליהם, מדברת חזק. האחד הנהן משראה את חולצתה והבין על מה היא מדברת. השני נד בראשו. "יש איזו הודעה?"
הוא הנהן והצביע על אחת הדמויות שעל החולצה שעיצבה בעצמה. היא עקבה לרגע אחרי אצבעו, ומשראתה על מי הצביעה אזל הצבע מפניה.
הרכבת עצרה. היא לא טרחה להודות לו ביותר מאשר ניד ראש קל וירדה בתחנה, אפילו לא שמה לב לכך שזו התחנה הנכונה. היא רק רצתה לרדת מהרכבת הצפופה.
בטח לא קרה משהו רציני. סתם משהו מגניב בנושא. בטוח. אין סיכוי שקרה משהו רציני, היא ניסתה לשכנע את עצמה, ללא הצלחה. בתוך תוכה היא ידעה שזה לא סתם עוד כלום. או הודעה משמחת כלשהית.
משזיהתה היכן היא, החלה לרוץ אל הבית שלהם.
היא שמעה את הקולות של האמבולנסים, שמעה בכי. היא לא חשה בדמעות שזלגו באיטיות על לחייה. היא הדחיקה אותן, לא רוצה לחוש אותן. זה היה הדבר האחרון שרצתה.
היא הביטה בתדהמה כואבת באמבולנס המתרחק, נדחקת בין האנשים שהחלו להגיע. במקום כלשהו בקהל זיהתה כמה אנשים מוכרים, את הוריה, בין היתר. אך זה כבר לא שינה דבר. היא קרסה על הכביש, בוהה בבית.
הם עמדו מול הקבר, שותקים. היא כתבה משהו, אבל לא היתה מסוגלת לדבר, לא היתה מסוגלת להאמין שזה באמת קרה.
היא דיברה, בקול קצת רועד, ולאחר מכן דיברו עוד מכרים, חברים, אנשים שעבד איתם בטלוויזיה. כולם היו שם, כמעט ולא מסוגלים להאמין שהוא אינו. מאוחר יותר היא חשבה על זה, והמילים "פרק גרוע" קפצו לראשה. אכן.
אחרי מישהו שלא הכירה לא דיבר איש. היא החליטה לדבר.
"אני לא יודעת אם זה סתם חלום רע. אני רוצה להאמין שכן. באמת. אבל עמוק בפנים, גם אם אני לא רוצה להודות בזה באמת, גם אם אני רק רוצה לעצום עיניים, לפקוח אותן מחר בבוקר ולגלות שהכל כתמיד, אני יודעת שזה לא כך. זה פשוט לא יכול להיות כך.
אני רק רוצה לדעת למה.
בני אדם כאלו- יש רק נדירים, מעטים שלפעמים נראים כאילו הם כלל לא קיימים יותר. אדם חם, אכפתי, טוב לב, פתוח. אדם מוכשר וצנוע, שתמיד יש לו מילה טובה להגיד על אחרים. נותן, ולא מבקש כמעט כלום בתמורה, תמיד שמח לעזור." היא השתתקה לרגע ונשמה עמוק.
"ובכל זאת, אני נאלצת להאמין שזה אכן כך. נאלצת, ועדיין לא רוצה. עדיין מתנגדת.
לכן אני מניחה שעליי לומר רק עוד דבר אחד, דבר אחרון.
להתראות, גנרל".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm