מרירות.

כעס.

שנאה.

ושוב כעס.

רגשות חזקים כל כך.

אני לא מצליחה להאמין על עצמי. על אנשים. כבר קשה לי לקרוא להם חברים. זה משעשע, לא?

הם לא מסוגלים להבין. אבל זאת בדיוק הסיבה שבגללה אני מסתגרת בתוך עצמי. מסתגרת ובונה חומה של כעס ושל ציניות מכאיבה. זאת בדיוק הסיבה שבגללה הספרים הם החברים הכי טובים שלי. בדיוק הסיבה למה סטארגייט זאת האהבה שלי.

שני האנשים היחידים שאכפת להם רחוקים. רחוקים מדי.

והבית... הבית הישן. לא הבית עם ההורים והאחות. הבית האחר. המקום היחידי שבו הרגשתי בבית גם כשכעסתי על המשפחה.

והיער. המקום היחיד שבו אנשים באמת ראו מה מצבי הרוח שלי. המקום היחיד שבו לא שיחקתי לגמרי. המקום היחיד שבו הרשתי לווילון על החלון להיפתח, ורק מאוחר מדי הבנתי איזו טעות זו היתה. כמו רייסט.

הם לא מסוגלים להבין את סטארגייט. ולהבין... להבין שאני עצמי לא הערכתי את המערכת יחסים הזאת כמו שצריך... להבין שעשיתי את אחת הטעויות הכי גדולות של החיים שלי בזה ששיתפתי את החברים שלי בפינה היפיפיפייה הזאת בלב שלי... זה נוראי.

הם חושבים שהם רואים, שהם מבינים אותי, שהם מכירים אותי.

עובדה שלא.

זה רק כי הם משחקים משחקים, מעמידים פנים שהם אנשים אחרים. אולי קצת כמוני, למרבה האירוניה.

אן.