כבר סוף השנה. כבר כמעט יוני, ועוד חודש ושמונה ימים נגמרת השנה.

כבר רואים את הסוף באופק. רואים את הבריכה שלצד הדרך, שבה ננוח בחודשיים ועשרת הימים הקרובים, ואז נמשיך ללכת. וככה שוב ושוב, עד שיגמרו שתיים עשרה שנים.

כבר רואים את הסוף של שש שנים. שש שנים שחלקן של כעס ושנאה וחלקן לא.

ואולי זאת לא באמת היתה שנאה?

הגיע הזמן לעבור הלאה. זה החודש האחרון, ואחרי זה כבר לא נראה אותו. זתומרת, סביר להניח שכן, אבל לא בשיעורים וכאלה.

אז אולי הגיע הזמן לסלוח?

סליחה זאת מילה גדולה. סליחה זאת מילה שאומרת שבאמת עברת משהו, שבאמת התגברת על פגיעה שמישהו פגע בך ואתה יכול באמת לסלוח לו על מה שהוא עשה לך. זאת מילה של שיקום, של עתיד טוב יותר.

זאת לא מילה שקל להשתמש בה. יש את המקרים האלה שבהם הסליחה לא באמת משנה, נכון, אבל המקרים הקשים, שבהם קשה לסלוח, ובסוף כן סולחים? אלה המקרים שבהם זה כואב להשתמש במילה הזאת. כואב, בגלל שאותו אדם פגע בנו וגרם לנו לכאב עצום. ולפעמים... לפעמים אנחנו לא סולחים, כי אנחנו לא בטוחים מה זה אומר עלינו, או שאנחנו לא מוכנים להמשיך הלאה מול אותו אדם.

מילה בעייתית משהו, לא?

אני חושבת שאני אסלח. נראה לי... שזה הצעד הנכון.

אן.