אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי. זאת אומרת, אני זוכרת- המוות של אשלי, בפרק השני של העונה השני.

לא. השאלה היא מתי בכיתי בפעם האחרונה פשוט כי ככה.

אולי זה היה בחופש הגדול הקודם. אולי לפני זה. הרבה לפני זה.

"If she cries that first tear the tears will not stop raining down".

זה ככה מאז אתמול בערב. זאת היתה השטות הכי גדולה שעשיתי בזמן האחרון. ואולי זה רק הצטבר מיום שני, עם כל הכעס וכאב שהיו שם. והתקווה, כמובן. אבל היא כל כך קטנה לפעמים, שהיא פשוט... נעלמת. נעלמת בענן אבק סמיך.

ושוב, הכל פשוט מתפרק. נהרס. מתרסק. מהמקום הכי קרוב לפסגה שיכול להיות חזרנו אל התהום.

העובדה היא שאף אחד לא רואה. אף אחד לא שם לב. כולם חושבים שהכל כרגיל, גם כשכל דבר שאני רואה מטושטש בגלל הדמעות.

הניצוץ הזה, החיוך החסר, העבודה הקדחתנית. בדיוק.

"McKAY (his voice full of pain): That's one of the perks of the job. Something terrible happens, you don't have enough time to dwell on it ‘cause you're too busy trying to stop the next terrible thing from happening. Seriously, if it wasn't for the Replicators and their plan to wipe out every human in the galaxy, I'd be in pretty bad shape right now.
Now, this is Carson all over again and I'm just not ready to deal. Not yet."

ורק הם יכולים לעזור, אבל שניהם לא כאן. שניהם נמצאים. והיחידים האחרים שמבינים אותי נמצאים איתי תמיד, אבל הם לא ממש בני אדם. לא אמיתיים לפחות.

אנד איי קאנ'ט סטופ קריינג.

אן.

וואי, זה באמת הראשון המשתפך הטיפשי, הא? נקווה שגם האחרון.

בט איי אם אלונ.