לאחרונה יש לי הרבה אנגלית פה, לא? בכלל, אני מדברת וכותבת הרבה יותר באנגלית. תראה מה סדרות אמריקאיות עושות לך.

http://www.youtube.com/watch?v=-QCCz4mtd0E

השאלה היא אם אני מוכנה להתמודד עם זה. כי אני ממש לא חושבת.

זה לא מרגיש כאילו אני מוכנה. אבל השאלה היא אם במצב הזה זה אמור להרגיש כמו שזה מרגיש במצבים אחרים, כמו כשאתה מדבר עם אנשים על דברים חשובים או מוכן למבחן. לא, אני חושבת שלא. ובכל זאת, אני לא חושבת שאני מוכנה להתמודד.

נכון שזה משעשע? אני לא מהאנשים שבורחים, ובכל זאת יש כמה דברים ספציפיים שמהם אני כן בורחת. או שאולי השעשוע זה במקום ההיסטריה. אולי.

בפעם האחרונה שזה קרה, שבעצם היתה הפעם השניה והאחרונה, אני חושבת שבכיתי כמו שלא בכיתי כבר המון זמן. אני זוכרת שבמשך כמה ימים לא הייתי מסוגלת לתפקד כראוי, אחרי הקצת יותר משבוע בפעם הראשונה. למזלי זה היה החופש הגדול.

השאלה היא אם לקרוא את זה שוב לא יחזיר אותי למקום שבו הייתי אז ועד ללפני בערך ארבעה ימים. לא, שלושה, למעשה. עד יום שבת.

אני הייתי במצב זוועתי. הנה, זה הפוסט שאני גוררת כבר שבוע ומשהו. אבל למעשה, זה קשור לזה, ככה שאין לי סיבה שלא לצרף אותו אליו.

זה מה שקרה אחרי המוות שלה. זה החזיר אותי בחזרה לכל האחרים. אז נכון, שזאת רק טלוויזיה, אבל חלקם הרבה יותר מסתם דמויות בסתם תוכניות טלוויזיה מבחינתי. עובדה, שזה הדבר היחיד שחשבתי עליו. זה, ואין לרצוח אותם אחד אחד.

עכשיו מצאתי סוף סוף את הציטוט שאני מחפשת כבר כל כך הרבה זמן.

השאלה היא אם אני מוכנה לקרוא אותו, ולהסתכן בלחזור לשם. אני בכל מקרה בקושי מחכה למחר. עוד 26 שעות. השאלה היא אם אני אעמוד בזה.

אני מניחה שהדרך היחידה לדעת היא לנסות. לנסות, או להמשיך לברוח.

אני חושבת שאני מעדיפה להתמודד. נקווה שזה נכון.

אן.