שם הקטע: The Bus.

שם הכותב: אן, סם, האו אבר.

פאנדום: סטארגייט [SG1+אטלנטיס], האוס, בערך.

דירוג: PG גג.

ויתור זכויות: למי שיצר את שתי הסדרות האלה, בערך. שוב, הרעיון הכללי והדמויות משם, אבל זהו.

הערות: לכו לעזאזל.

האוטובוס לא היה מלא.

היו בו שניים- שלושה אנשים מלפנים, שלושה מאחור, ועוד שלושה במרכז, יושבים זה לצד זה בשני מושבים נפרדים.

אלה היו שתי בנות ובן, כולם עוסקים באותו הדבר. והם לא דיברו, הם פשוט- שתקו.

הם הבינו אחד את השניה ללא מילים, ידעו מה כל אחד חושב, על איזה זכרונות הוא מתעכב בפרט. כל אחד יכול היה לראות את הזכרונות שלו ואת של השניים האחרים בבירור, כאילו הם קרו היום, או אפילו- כאילו הם קורים עכשיו.

הבחורה הראשונה ישבה במושב לבדה. היא הביטה בשניים האחרים בהרהור, בתקווה. הם היו בדיוק כמוה. היא היתה לבושה לבן, לבן שהשתלב נפלא עם שיערה ועורה הבהירים. אבל במקום הזה, הכל היה בהיר, אחרי הכל.

השניה, בעלת השיער הארוך והחום, ישבה לצד הגבר כהה השיער ותכול העיניים. שניהם הגיעו מאותו המקום, ידעו את אותו הדבר. וגם הם היו יחפים, ולבושים לבן, לבן טהור ובוהק.

הם היו בדרכם החוצה, אל מקום מרוחק ולא ידוע. כל אחד הגיע מסיטואציה אחרת, ממקום – רפאים אחר. כל אחד מהם נפגע בדרך אחרת.

ועכשיו הם ישבו ביחד, מחזיקים ידיים, מעבירים מחשבות.

הם ישבו ביחד, ממתינים לתחנה האחרונה, אל השלווה האחרונה,

שבמוות.

גם זה משנה שעברה. מסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר. אני לא זוכרת ממתי בדיוק.

אני כן זוכרת שזה היה אחרי "Sunday" באטלנטיס, ושעוד לא לגמרי התאוששתי מסוף העונה הרביעית של האוס.

מעניין שרק עכשיו אני נזכרת לפרסם גם אותו.