קראתי את סיכום השנה של שנה שעברה. לא קראתי, יותר רפרפתי. בשביל להיות בטוחה שאני לא כותבת כאן שטויות, אחרי הכל. לא, אני אתקן, שאני לא כותבת כאן יותר מדי שטויות. סתם, להיזכר איך זה נראה, ואולי גם מה היה בשנה שעברה.

אני חושבת שהשנה יש לי סיכום קצרצר בעוד נושא, אם כי אפשר להבחין בו בחלק מהפוסטים שלי בבלוג. למי אכפת?

סו... שאל ווי?

[השם, אגב, זה שורה מהשיר "How To Save a Life" של The Pray. שיר מקסים].

נתחיל מהדבר הכי קל- הפאן הלימודי.

השנה הזאת היתה השנה הכי משעממת ביקום, אני מודה. והיות ושנת הלימודים החדשה בדיוק התחילה, קצת קשה לי להגיד מעבר ל"המורה הזה זוועה ויש לנו שוב את אותה מורה לאנגלית". אז נחזור לכיתה ח'.

כיתה ח' זאת השנה האחרונה לעשות בה שטויות. אנחנו כיתת מחוננים, ככה שהשנה אנחנו כבר מתחילים ללמוד לבגרות במתמטיקה, כימיה, פיזיקה, מדעי המחשב וכל המקצועות ההומאניים שיש לנו בגרות בהם. והשנה אין זמן לנשום, אז באופן הגיוני גם אין זמן לעשות שטויות.

בכל מקרה, השנה התחילה די טוב, אני חושבת. כמובן שלא זכרתי ש-ו-ם דבר משנה שעברה, וכמובן שאת העבודת קיץ בלשון עשינו עשר דקות לפני השיעור השני [כי לא ידענו שהיא אמורה להיות במחברת, אז לא טרחתי לעשות(: ], ומובן את העבודת קיץ במתמטיקה עשיתי שלושה שבועות לפני סוף החופש. אם כי זה טוב מהשנה.

אז בסופו של דבר, מלבד מתמטיקה לא זכרתי כלום. קיבלנו מערכת, ממשממש שמחנו שיש לנו פיזיקה למרות שאנחנו ח', ובסך הכל היתה לנו מערכת סבירה למדי. עדיין יש לי אותה כאן איפשהו [כמו כל מערכת מכיתה ה'], אבל נראה לי שזה מיותר להקליד אותה. וגם המשכנו עם אותה מחנכת ופחות או יותר עם אותם מורים [מלבד המורה לאנגלית, המורה למורשת, גיאוגרפיה, מתמטיקה ומדעים. מתמטיקה אנחנו דרשנו, וגיאוגרפיה ומורשת בכל מקרה לא עניינו אף אחד, אז...].

אחרי שיעור הפיזיקה הראשון, אגב, הבנו שאם נלמד פיזיקה השנה זה נס. כבר היה לנו שיעור פיזיקה אחד השנה, ואני יכולה להגיד שלמרות נכונותי לתת לו עוד הזדמנות... אנחנו עדיין נלמד פיזיקה רק אם יקרה נס כלשהו. מעולה.

מחצית ראשונה הלכה לי די טוב, אני חושבת. באנגלית היה לי 83 בסוף, שזה די טוב, ובגיאומטריה 81, שזה סביר. בכל שאר המקצועות החשובים זה היה תשעים ומעלה. תלמידה מצטיינת, כתמיד, שעדיין עושה את כל שיעורי הבית בכיתה. היי, לפחות אני לא מעתיקה.

היו לנו כל מיני אפשרויות ליציאות העשרה, שאחת מהן היתה אוניברסיטת תל אביב [נוער שוחר מדע], כמו תמיד, ואחת מכון ויצמן, ואחת קורס רובוטיקה במכון הטכנולוגי. עד כאן אני זוכרת. בכל מקרה, האחרון נשמע היה מגניב כל כך שבחרתי נוער שוחר מדע, כמו תמיד, ואת זה. כולם בחרו נוער שוחר מדע [כצפוי. אנחנו חלק מזה מכיתה ה', ועוד לא היתה שנה שבה לא נהנינו], אבל היתה מחלוקת בנוגע לדבר השני. בסופו של דבר יצאנו רק לאוניברסיטה, ולדעתי זה קצת חבל. אבל לא נורא. המפגש הראשון, אגב, עבר בין חביב לממש כיף [יש שני שיעורים בכל מפגש, כל אחד שעה וחצי], והשני היה די משעמם.

בקיצור, החצי השני של השנה היה ה-ר-ב-ה יותר כיפי. יצאנו למיליארד מקומות שונים. היה לנו איזה משהו של איזה שני מקומות בתל אביב, אחד על בן גוריון והשני על מה שהיה בא"י לפני שהפכנו למדינה, אני חושבת. לא ממש התעניינתי בשמות, ואני מ-מ-ש לא זוכרת אותם עכשיו. היתה לנו פעילות התנדבותית של לנקות את החולות מצמחים זרים, שהורסים את בית הגידול, ואז לקחו אותנו לבריכה. האמת שאותי עניין יותר החלק הראשון, והוא גם היה מצחיק יותר. כל מיני שטויות וכאלה, והיינו קבוצה קטנה שהיתה עם המחנכת שלנו, אז היה ממש מצחיק. ובסוף לא היה מקום לכולם באוטובוס, אז נשארנו כמה ילדים עם המחנכת שלנו וחיכינו לאוטובוס השני. קיצר, היה מצחיק. מאוד.

אוי, היה גם טיול שנתי במחצית הראשונה. שכחתי.

יצאנו ל... לאן יצאנו? אה, המכתשים. האמת שלא הייתי בטוחה שאני רוצה, ובכל מקרה לא הרגשתי כל כך טוב, אז אמרנו שאם אני לא ארגיש טוב, אני תמיד יכולה לחזור הביתה [בסוף היום הראשון המחנכת שלנו חזרה>: , ובסוף היום השני אחת הכיתות חזרה]. אבל בסוף היה כל כך כיף שנשארתי להכל. וראינו את הזריחה מעל המכתש, וזה היה הרגע היחיד בטיול שבו באמת התחרטתי ששכחתי את המצלמה בבית. זתומרת, כן, היו מראות יפים, אבל זה היה פשוט יפיפה. הירח בצד אחד, השמש עולה אט אט בצד השני ומאירה באיטיות את המכתש, משנה את הצבעים שלו לצבעים יפים אף יותר... מראה מדהים.

והלכנו המון בטיול הזה. עשינו את המסלול של המכתש, אני חושבת. וביום האחרון היה לנו גם חפש ת'מטמון באיזה יישוב קטן ליד ששכחתי את שמו. המטמון היה, כמובן, האוטובוס והמזגן שבו. עצלנים.

אבל את זה כבר סיכמתי בעבר, אז נעבור הלאה.

בכל מקרה, היה פסח והיה מגניב. אם כי בפסח הקודם היה ממש כיף, כי היתה לנו איזה סדנה מגניבה.

אני מניחה שהיו עוד טיולים והצגות וכאלה, אבל אני לא ממש זוכרת. לא כרגע, לפחות. גם היה לנו נוע"מ, שזה ראשי תיבות של "נוער מתנדב". אם כי מכריחים את הנוער המסכן להתנדב, אז זה לא משהו. היו לנו שתי התנדבויות בסוף, אם כי אל השניה לא הגעתי. הראשונה היתה חביבה. [היינו בתיאטרון]. בכל מקרה, קיבלנו גם תעודת סיום משהוXD

היה גם טיול לירושלים, אני חושבת, ואת ההצגה ההיא, "המרד". וניסינו לגרום למורה לערבית לקבוע בוחן ביום שהיתה בו יציאה, אבל בסוף הכריחו אותנו לעשות אותו אחרי שחזרנו. לא משנה, הוא היה כל כך קל שגמרתי אותו בבערך חמש דקות, כולל בדיקה. ובסך הכל היה סביר.

ואז היה עוד טיול לירושלים, ואני הצלחתי לא להרגיש טוב. לא להאמין פשוט. ובעקבות משהו שקרה באותו היום... מאותו הרגע השנה התהפכה לי לגמרי. זאת אומרת, במקצועות ההומאניים, אלה שלא ממש דורשים חשיבה, עדיין הלך לי טוב. באנגלית, ששמעתי פתאום כל הזמן בזכות סטארגייט והאוס וסטארגייט, וקצת מרלין, ועוד סטארגייט, גם היה די טוב. 94 למחצית הזאת זה מעולה. אבל מתמטיקה השתבש לי לגמרי. בכלל, לא הייתי מרוכזת. אין לי מושג מה למדנו בחודשיים האלו, מלבד זה שבטח למדנו משהו. וזהו.

וזהו. ואז סוף סוף נגמרה השנה וכולנו נשמנו לרווחה והתפללנו שהראשון בספטמבר 2010 לא יגיע לעולם. ממש.

אני באמת מרגישה, אגב, שהשנה החופש היה קצר מדי. הוא פשוט נעלם, ואני לא הספקתי לעשות כמעט כלום. אפילו לנוח לא הספקתי, ופיגור שכלי שכמותי עשה כמה שטויות. אבל זה כבר שייך לחלק השלישי.

שכחתי לציין שמעבר לזה שנגמרה השנה, נעלמו איתה שלושה מקצועות, אני חושבת, שאחד מהם היה מאוד חשוב. המקצוע עצמו תמיד היה כיף [אנחנו לומדים אותו מכיתה ג'], אבל היה לי סכסוך קטן ולא ברור עם המורה. זתומרת, אני לא זוכרת למה התחלתי לשנוא אותו, אבל אני מניחה שזאת לא באמת היתה שנאה. בכל מקרה, רק לקראת סוף השנה הבנתי שזאת שטות ושאנחנו לא הולכים להמשיך ללמוד איתו יותר... וזה משנה. יו נואו, איט דאס מאטר. רק חבל שהבנתי את זה רק אז.

היה לי גם בראילן במשך חלק לא קטן מהשנה, אבל המורה השתנה איפשהו באמצע ואיכשהו התחיל להימאס לי מזה זמן קצר לאחר מכן. ובכל מקרה לא היה לי זמן להתחיל לעשות הכל, אז פשוט הפסקתי עם זה. האמת שאני שמחה שזה מה שעשיתי.

וואו, הוא לא רק הכי קל. הוא גם הכי ארוך. אבל בטוח שכחתי איזה מיליארד ואחד דברים שאני אזכר בהם אחר כך ואמהר לערוך את הפוסט. צפו לשינויים, כמו שאומרים.

הפאן השני- הפאן החברתי.

כעיקרון, פה לא השתנה כמעט כלום גם השנה. אני עדיין עם אותה כיתה, לצערי, אז מלבד שלושה ילדים שעפו כלום לא השתנה. ממ, אבל אני חושבת שזה פחות או יותר מתחילת שנת הלימודים הקודמת, אז זה משנת תשס"ט. אגב, איך אומרים את השנה החדשה?

בכל מקרה, אני מניחה שפחות או יותר קשרים שהיו לי עם אנשים בפורום התנתקו. הפורום לא ממש עניין אותי, אז הייתי נכנסת וצופה רק. הפורום העיקרי שבו הייתי הוא סטארגייט [ועדיין], ונרשמתי למנוי כזה בפורום האוס בתפוז. סטארגייט אני לא צריכה, כי יש לי את הסרגל כלים ההוא מלפני מיליון שנה, אבל האוס כן. סתם בשביל לראות מה קורה. וואו, עכשיו כשאני חושבת על זה, אני בפורום סטארגייט בתפוז כבר בערך שלוש שנים, אם כי את רובן ביליתי בצפייה במה שקורה.

היו לי ארבעה קשרים חשובים, אני חושבת. כמעט את כולם איבדתי. שניים מהם התחלתי לנסות לתקן, ואת השניים האחרים... טוב, ניסיתי מאוחר יותר, אם כי זה בהחלט לא היה אותו הדבר. בכל מקרה, עם הראשון זה עבד למשך כמה זמן. עם השני בקושי דיברתי, איכשהו, אבל במאי הצלחתי, לשמחתי, להחזיר את זה פחות או יותר למסלול. וממש לאחרונה האדם השלישי ואני חזרנו לדבר, וזה בהחלט גורם לך לחייך. אבל שוב איבדתי את הראשון.

נשמע קצת פסיכי, לא?

בבית הספר כלום לא השתנה מהבחינה הזאת. עדיין יש לי רק כמה חברים, שהם כל מה שאני צריכה, המפגרים בכיתה עדיין מדברים רק על שטויות כמו הלק המדהים שלהם [ואסור לבוא עם לק מלבד שקוף], ועל "שיועו, כמה המורה הזאת מעצבנת" ו"איזה רעה, למה אי אפשר לבוא עם מכנס קצר" ושטויות כאלה. ש-ע-מ-ו-ם.

נפגשנו כמה פעמים, היה נחמד, בסך הכל כמו תמיד. חברים. ועדיין, אגב, לא מצאתי מישהו שאני סומכת עליו מספיק ומאמינה שיבין את מה שאני אומרת בשביל לדבר איתו, אז... נראה.

בכל מקרה, נזכרתי פתאום ביום ספורט שהם עשו ובשיעור מתמטיקה אחרון. היינו ארבע, והיה ממש ממש מצחיק בהפסקות. כי חיכינו... למי חיכינו? לא זוכרת. בכל מקרה, יש מעין מסדרון חיצוני שמחבר את חדר המורים עם החטיבה, ויש שם איפשהו מדרגות. אז הם רקדו שם על המדרגות או משהו... וזה היה קורע מצחוק. ובשיעור מתמטיקה האחרון הביאו עוגה, אז גמרנו אותה [כמובן], ואז הלכנו לחדר מורים להביא חתיכה למחנכת שלנו. והם חזרו לעשות את הזה על המדרגותXD וכמובן שהיא אמרה שהעוגה היתה מעולה. כי היא היתהD:

וזהו. הפאן החברתי נשאר בדיוק אותו הדבר, והאמת? שאני די מרוצה מזה ככה. יש אנשים שיגידו שאני צריכה מישהו לדבר איתו, ואולי זה באמת ככה, אבל כרגע לפחות יש לי מישהו לדבר איתו... אם כי רוב האנשים יאמינו שבאמת ובתמים איבדתי את שפיות דעתי. אבל לא, אני שפויה יותר משאי פעם הייתי.

והפאן השלישי, האחרון והקשה ביותר- הפאן האישי.

הפאן האישי שלי השנה מתחלק לשני חלקים- החלק של מה שקרה "בחוץ" ומה שקרה "בפנים". ואני יכולה להודות שהם שונים לגמרי.

"מבחוץ" קרו הרבה דברים. לקראת סוכות עשינו את כל המעבר חדרים והכל. זה היה ממש מוזר בהתחלה, אבל מתרגלים. מה שמזכיר לי שצריך לצלם שוב הכל, אבל זה כבר סיפור אחר. בכל מקרה, הנקודה היא שיש לי חדר משלי וקיר כחול מהמם.

היו ימי הולדת, היו חגים, היו חופשות, היה הרבה. אני חושבת שהדבר המשמעותי הבא קרה בפסח, אחריו בחופש הגדול, ואז בסוף החופש. בסוף החופש זה, כמובן, קבלת הלנובו המהמם שלי, שממנו אני כותבת כרגע. אני פשוט מתה על המחשב הנייד הזה, אם כי אני עדיין לא מסתדרת עם עכברים כאלה. מילא.

מה שקרה בפסח היה שבועיים וחצי של סטארגייט. שבועיים וחצי של סטארגייט טהור. לקום בבוקר, ללכת לסטארגייט. להישאר שם כל היום ולטפל בכל הקטע הזה. לפני שהולכים לישון מוודאים שיש לו רשימה ללילה ולמחר. שבועיים של סטארגייט, שהם היו, אגב, הסיבה העיקרית למה השקעתי בלימודים בחודש שלפני. היה לנו עסק, שאם יהיו לי ציונים יפים יהיה לי סטארגייט. וזאת גם, אגב, הסיבה העיקרית שבגללה אני הולכת להשקיע השנה- אצל אמא שלי מקבלים מכיתה ט' מלגה אם יש לתלמיד ממוצע שנתי מעל 85. היה לנו עסק שאני מקבלת אחוזים מהכסף, ואם יהיה לי ממוצע שנתי של 95 ומעלה [אין לי סיכוי] אני מקבלת הכל. אולי זה נשמע מטורף במעט, אבל אני צריכה את זה בשביל המארזים של סטארגייט מאמזון UK. אני באמת נשמעת מטורפת.

ביוני התחילה העונה השישית של האוס בהוט זון, ואני מודה שאחרי שראיתי את הפרסומת לעונה השישית ביום שישי האחרון לפני אותו יום רביעי, הייתי חייבת לראות את סוף העונה החמישית. דחיתי את זה מאותה הסיבה שאני ממשיכה לדחות את הצפייה בשני פרקי הסיום הגדולים של אטלנטיס- לא רציתי להישאר בלי. מצד שני, יש לנו את כל SGA מוקלט במג'יק, ככה ש...

בכל מקרה, הפרק הראשון של העונה שיגע אותי במשך בערך יומיים [שזה בערך מה שהייתי חייבת לחכות, לשמחתי], ומשם הכל חזר למסלול. ואז הגיע החופש הגדול, והם התחילו לשדר סטארגייט אטלנטיס שוב!D:

אני מודה, התגעגעתי אל קרסון ואל אליזבת. אני מודה. סם היא הדמות האהובה עליי, ובכל זאת... ואת וולסי אני בכלל שונאת, אבל זה כבר סיפור אחר. איך שהוא אני מוצאת שאני שונאת אותו קצת פחות.

כמובן, אגב, שהמשכתי עם הגיטרה. התחלתי לעבוד קצת על כל מיני דברים שלא קשורים לשיעורים, כמו "Here Without You" של 3 דורז דאון, או "In The Middle" של ת'יאורי אוף אה דאדמאן. והשתפרתי, ואני מקווה שאם זה ימשיך ככה אולי תהיה לי חשמלית השנה. אולי.

בכל מקרה, זה בערך מה שהיה בקטע של ה"בחוץ". הדברים הברורים, הדברים הגדולים שקרו, דברים ששינו מבחינה אחרת.

ואז מגיעים הדברים הגדולים שקרו במהלך שנת תש"ע, אבל הדברים הגדולים ששינו הכי הרבה, הדברים הגדולים ששינו דברים בפנים, הדברים הגדולים שכצפוי, אף אחד לא יודע עליהם.

אני מוצאת שזה קשה. אני מוצאת שזה ממש קשה, לכתוב את זה. כתבתי על זה כל כך הרבה, כתבתי כל כך הרבה דברים שקשורים לזה... ואני עדיין לא מסוגלת באמת לדבר או לכתוב בצורה ישירה. זה קצת קשה, יו נואו.

אני חושבת שהדבר הכי קשה שעברתי השנה היה "Ghost in the Machine". זה אולי נשמע קצת מטורף, כאילו איבדתי את השפיות שלי, אבל לא. זה פשוט שזה אמיתי. בשבילי זה אמיתי, ולא אכפת לי מה קורה מבחינת כולם. אני מניחה שבגלל זה אני לא נותנת כמעט לאף אחד לראות, כי הם פשוט לא יבינו, וסתם ידברו על זה שטויות [אהמהחבריםמהביצפראהמ]. אבל זה הגיוני במידה מסוימת, לא? סטארגייט היתה חלק מהחיים שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, וגם לפני.

בכל מקרה, אחרי הפרק ההוא הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב. להרביץ למשהו, לנסות לעצור את הדמעות הארורות... ולכתוב. אחר כך, כמובן, התחלתי לחשוב על עונשים הולמים. ואם היתה עונה שישית, סביר להניח שהייתי טסה עד וונקובר ומוצאת דרך להכריח אותם להחזיר אותה. אני מודה שהייתי רוצה לראות אותה בסרט, אבל אם בכלל יצא סרט בשלושים השנים הקרובות היא לא תהיה שם. אני מנסה להיות אופטימית, אבל אני יודעת שאין סיכוי שהם יחזירו אותה.

מאותו הרגע דברים השתנו.

אני חושבת שכתבתי יותר פיקצרים על הנושא מאשר על כל דבר אחר. שמעתי באותה התקופה רק שיר אחד, והצלחתי להגיע איכשהו ללשמוע אותו כ-300 פעם בשבוע. אבל האמת שזה הגיוני. וזה באמת היה קשה, לנסות להמשיך להעמיד פנים. לא, לא לנסות. להעמיד פנים שהכל בסדר.

בכל מקרה אנשים ככל הנראה הבחינו, כי אפילו המחנכת שלי שמה לב. זה היה מעודד, לראות את זה. ובכל זאת, זה לא שינה הרבה יותר מדי. רק קצת. אני מניחה שגם לראות את "The Real World" שוב עזר משהו. לא, עזר מאוד.

היה גם את הקטע עם אשלי. מקלטבאפלה, דאבל סיום העונה הראשונה ודאבל תחילת העונה השניה. מובן שלא יכולתי לחכות חמש דקות. מובן שלא. קטע עצוב כל כך... [הביקורים בטוויטרים שלהם גרמו לכתוב עכשיו בקצרה או מה?!]. בכל מקרה, הוא היה קטע נוראי. "אשלי... אני מפחדת".

ואחרי "End of Nights" מגיע "Eulogy", שהיה גם הוא עצוב כל כך. לא ראיתי מקלטבאפלה במשך איזה חודש, חודש ומשהו. ולא נזכיר את זה שבין הפרק השני לשלישי עבר לפחות חודש וחצי. נוס מסט אמיטו וויו אן.

וזהו. ואז היה פרק שבו הזכירו את אמבר, ואני הבנתי אותו כל כך. והיה שוב את תחילת העונה השלישית-סוף הרביעית ואת "Sunday", ואני הייתי מפגרת מספיק בשביל לראות אותו. ואז... ואז "Ghost in the Machine" שוב. אני לא יכולה להתחיל להסביר את זה. באמת שלא. וכל תזכורת קטנה גורמת לי לרצות לרצוח מישהו וליפול שוב עמוק יותר אל תוך הבור הזה. ואני מטפסת, בעזרת שתיהן, ומנסה, אבל זה קשה כל כך. כואב כל כך.

וזהו. וזאת היתה השנה ה"נפלאה" שלי, שבחלקה היתה טובה למדי ובחלקה היתה נוראית, קשה כל כך. ואחרי כמעט שעתיים שזה הדבר היחיד שעשיתי בהן, גמרתי את סיכום השנה שלי. שנה... מעניינת, אני מניחה.

לא?

אן.