רק אלוהים יודע כמה פוסטים יש לי במוח/קטעים קודמים כטיוטות וכו' וכו'. אני באמת צריכה להגיע אליהם יום אחד.

ואפרופו אלוהים, לאחרונה קראתי [שלשום סיימתי] את "ערפילי אבלון". הספר, כעיקרון, זה אגדות המלך ארתור מהצד הנשי. מיוחד, יפה, כתוב טוב, אבל זה לא מה שגרם לי להחליט שהיו סוף סוף אני גומרת פוסט. ממש לא.

אחד הדברים שיש שם זאת מתיחת ביקורת חזקה מאוד על הנצרות. הגיוני- מורגן לא היתה ולא תהיה נוצריה, איגריין לא ממש נוצריה, ואם מישהו אומר שגבירת האגם נוצריה הוא חוטף אגרוף. הנוצריה המלאה היחידה שם היא גוויניבר, וגם זה בקושי, בחלק לא קטן מהסיפורים. שיהיה.

הפואנטה היא לא זו. בספר מדובר הרבה מאוד על נושא האלים. כן יש אלים, אין אלים, כל האלים הם אל אחד וכל אמונה אחרת שקשורה לזה.

אני יכולה להגיד, מנימה אישית, שאני את רעיון האלים עזבתי כבר מזמן. אני באמת לא זוכרת למה, אבל אני מניחה שפשוט הגיע יום והבנתי שהגיע הזמן להפסיק להסתמך על דמות אחרת, גדולה, שמנהלת את העניינים והכל. מה שכן, הרעיון הזה עדיין מעניין אותי. ומכאן נובע שאני אמצא, ואכן מצאתי, את הפן הזה של הספר מעניין מאוד.

לפי האנשים שחיו אז, יש כל מיני אלים. יש את האלה, שהיא האלה של הדת הישנה [המכשפות, כפי שנקראו ע"י הנוצרים, והדרואידים], יש את ישו, האל של הנוצרים, ויש כל מיני אלילים של עמים אחרים שחיו שם ולא השתייכו לדת הזו או לדת הזו. או שלפחות ככה זה בספר.

הנוצרים מעולם לא האמינו שיכולה להיות עוד דת מלבדם [ואת זה אנחנו יודעים כבר הרבה, הרבה מאוד זמן]. הדרואידים והכוהנות, לעומתם, טענו שכל האלים והאלות הם אל אחד ואלה אחת, ושהם בעד חופש יחסי לאנשים, ולא כובלים אותם למנהגים מטופשים כלשהם. ואני חייבת לשאול את עצמי שתי שאלות- האם אכן יש אל [או אלה, זאת לא הפואנטה], ואם כן, האם הם צדקו והוא אכן אחד.

אני יכולה לראות את ההיגיון בזה שאם אכן יש אלים, למעשה זה אל אחד. לפי כל ספר קודש כלשהו האל הוא אל אחד, שעושה הכל. אז או שבני האדם טועים והקדמונים צדקו ואז יש יותר מאל אחד והמלאכה מתחלקת ביניהם, או שיש אל אחד בלבד שעושה הכל, וזה אכן האל היחיד שקיים, כשכל אחד פשוט סוגד לו בשם אחר כלשהו [או לא סוגד לו בכלל, גם זאת אופציה].

השאלה בנוגע לאל היא קצת יותר מסובכת, ואני לא אתיימר להיות חכמה מספיק ובעלת מספיק ידע בשביל לענות עליה. מה שכן, אני כן יכולה להגיד שאם אכן יש אל והוא קובע את הגורל שלנו, ישנם דברים שהוא צריך היה לעשות כבר מזמן. קארמה... קארמה היתה אמורה לעבוד. לא כולם היו אמורים לסבול בגלל דברים שרק חלק עשו, ואנשים היו אמורים לקבל באמת את מה שמגיע להם. כן.

ואם אין אל... טוב, במקרה הזה אנחנו אדונים לעצמנו ואנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב [כלומר, להרוס] בלי בכלל לחשוב. ולמרבה הצער נראה שאיכשהו זה אכן מה שקורה- אנחנו הורסים ואז אנחנו לא מתקנים, אנחנו סובלים בגלל דברים שאנשים אחרים עשו וכו' וכו' וכו'. אני לא חושבת שאני באמת צריכה להמשיך.

אבל אני לא יודעת. אולי אני טועה. גם זאת אפשרות. אני רק אומרת שזה גרם לי לחשוב על זה שוב, לתהות האם לנסות ולהתפלל אל אל או "האלה", כמו שהם קראו לה, יעשה משהו. ואולי זה נכון, ובני האדם באמת המציאו אותם בשביל שמשהו יעודד אותם כשהם בצרה או מישהו לדבר איתו כשאין עם מי לדבר. הכל אפשרי, אני מניחה.

אחרי הכל, אני לא יצרתי את האדם.

ואם כבר העליתי את נושא הגורל בצורה מרומזת, אני רוצה לפתוח את זה. כי האמת שזה מתקשר לנושא, גם אם לא ראיתי את זה עדיין.

בחופש הגדול האחרון היה לי דיון מאוד מעניין עם מישהו בנוגע לגורל. אנחנו קובעים את הגורל? יש ישות כלשהי שקובעת אותו בשבילנו ואנחנו לא יכולים לשנות אותו, לא משנה מה קורה?

אני מניחה ששניהם אפשריים. אבל בתור באנדם שלא מאמין שמישהו מכוון לו את החיים, שמאמין שהשטויות שהוא עושה משנות את כל מה שיקרה לו ומה שקורה סביבו, קצת קשה לי לקבל את הגרסא השניה. ברוב הזמן שאני זוכרת את עצמי האמנתי שאני זאת שקובעת מה קורה בחיים שלי. אחרי הכל, זה פשוט נשמע לא הגיוני שכל החיים שלנו מכוונים מראש להגיע למקום כלשהו, שאנחנו רק חיילים, בובות משחק בידיים של מישהו.

אני גם לא יכולה להאמין שאנחנו לא יכולים לחמוק מדברים שאנחנו יכולים לשנות. זה פשוט לא הגיוני שמישהו מחליט על כל מה שקורה לנו, לטוב ולרע, ואנחנו לא יכולים לעשות כלום בנושא. זה בלתי אפשרי כמעט לקבל את זה שאולי כל מה שאנחנו עושים הוא חלק מתוכנית כלשהי, גם אם אנחנו מאמינים שאנחנו אלה שקובעים.

העתיד... העתיד הוא מה שאנחנו עושים ממנו. אנחנו מעצבים אותו. לא כן?

במחשבה שניה, אולי... אולי החבר'ה של אטלנטיס צדקו. אולי העתיד נקבע מראש על ידי מי שמעצב אותו, גם אם זו תשובה קצת פשטנית וקצת מתחמקת. אולי זה בכל זאת מה שקורה, גם אם זה מורכב.

"Perhaps both are true. Perhaps the future is pre-determined by the character of those who shape it."

(The Seer, 4X08).

אולי.

אני מניחה שלעולם לא נדע.

פוסט קצת עמוק וממש לא מתאים למצברוח שלי כרגע, אבל לך תבין.

אן.