קודם כל, רציתי להגיד [וזה מאתמול, כי שכחתי לשמור את הפוסטXD]-

בוקר טוב, דצמבר!D:

למרבה השעשוע, נראה שדצמבר הולך להיות החודש הכי עמוס ומעניין שהיה לי מתחילת כיתה ז'. אולי אפילו לפני. נחמד, לא?

ובחזרה לנושא.

אני חייבת לציין שזה מאוד משעשע לראות את זה קורה. כן, משגע אותי לדעת שגם אני הייתי עושה את זה פעם, אבל זה מעניין לראות את זה אצל אנשים אחרים, לך תבין למה. אולי זה פשוט כי אנחנו שונאים לראות שטויות שאנחנו עשינו, או לראות בעצמנו את המגרעות שלנו. אולי.

בכלמקרה, זה מעניין לראות איך כמעט כל אחד מגיע לשם פעם. אתה פותח בלוג, לא יודעת [וטו בי הונסט, גם לא אכפת לי] על מה, ובדרך כלל זה פשוט הנושא שהכי מעניין אותך בעולם. אצל חלק זה יהיה בלוג עיצובים, חלק בלוגי מעריצים, חלק בלוגי סיפורים, חלק בלוגים אישיים וחלק בכל נושא אחר שכרגע לא עלה בדעתי [ויש הרבה]. ואז אתה מתקדם.

ואיכשהו אתה מוצא פתאום שכל כך אכפת לך ממספר הכניסות שלך, גם אם אתה לא שם לב לזה במודע. אבל בתת מודע כן. ופתאום [ואני שומעת את זה הרבה מאחותי], אתה חושב המון על "אוף, כמעט אף אחד לא נכנס היום", או "יאי, ספיישל לכבוד 1,000 כניסות", או "למה אני טורח אם אנשים כבר כמעט ולא נכנסים לכאן?" [וגם אם עשרים נכנסים כל יום, מה שמעניין אותך זה שפעם נכנסו שלושים, אז באמת, כמעט אף אחד לא נכנס].

עכשיו, אל תבינו לא נכון, אני מבינה את זה. ואני מניחה שגם אני עוקבת מדי פעם אחרי מספר הכניסות שלי והכל. כי זה נחמד לדעת שאתה לא מדבר אל עצמך ושיש שם אנשים שבאמת קוראים ומתעניינים והכל, בדיוק כמו שאתה קורא בלוגים מסוימים מדי פעם ולאחרים נכנס כל יומיים. זה באמת נחמד לדעת דבר כזה. אבל יש דבר כזה יותר מדי תשומת לב לפרטים האלו.

ואז, [שוב, מניסיון אישי ומאותה אחות שדיברתי עליה קודם], נמאס לי מהבלוג הזה, ולאט לאט אתה נוטש. ואז יומיים אחרי זה אתה פותח עוד אחד, או מצטרף לעוד אחד, או דברים כאלו, והכל מתחיל מההתחלה.

עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מניחה שלא כולם ככה. ולמעשה אף פעם לא טענתי שכולם ככה. רק ציינתי שיש את האנשים האלו שהעיסוק בכניסות הופך לאובססיה שלהם, אנשים שאם אין להם מספר כניסות מסוים ליום, בשלב מסוים בכלל לא מעניין אותם להמשיך. זה מה שמשגע אותי.

שוב, עד הבלוג הזה אני רק רוצה לציין שהייתי עושה את זה כל הזמן. אבל אולי אז עוד לא הבנתי שזה כמעט בכלל לא משנה, שהכניסות זה בעיקר פרט שנועד לעזור לנו, לגרום לנו להגיד, "הא, תראו כמה נחמד. יש אנשים איפשהו במדינה הקטנטונת שלנו שקוראים את זה. יש פה אנשים שזה באמת מעניין אותם". [וכנ"ל תגובות, אגב]. למצוא מישהו שלמעשה מדבר בשפה שלנו, מישהו לדבר איתו על דברים שאף אחד אחר לא מבין.

זה מקשר אותי לפרק "Private Lives" שהיה בהאוס, על איזה בלוגרית, אבל זה כבר סיפור אחר. על זה אפשר לכתוב פוסט שלם לגמרי, ככה שנראה לי מיותר לתמצת את זה ככה לכמה שורות כאן.

בכל מקרה, הייתי חייבת לציין שזה מעניין לראות את זה. ולציין שאני חושבת שזה שגוי להתייחס לזה כל כך, אבל... אולי אנשים כאן פשוט חייבים מישהו לדבר איתו. למרות שאני מאמינה שאם פתחת בלוג כלשהו, עשית את זה כי זה מעניין אותך, לא בשביל שאנשים ייכנסו, ואתה צריך להפסיק כשיימאס לך או כשלא יהיה לך זמן, לא כתלות בתגובות וכניסות של אנשים.

אבל לא יודעת. אולי.

חג חנוכה שמח לכולם.

אן.

אני חייבת רק להוסיף ציטוט קטן מהאוס, מהפרק המדובר, שנזכרתי בו לפני רגע-

Taylor: This thing that you do, it's not about connection anymore. It's about an audience. It's a performance, and you've got one eye on the number of hits. You've turned our lives into their entertainment.

אז חשבתי שאם כבר דנו בכניסות ובכמה שזה חשוב לאנשים מסוימים... זאת פשוט הדרך הכי טובה לתמצת את זה. לא?