שם הפיקצר: Queen of the Storm.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: מקורי.

דירוג: G.

הערות: בהשראת הגשם שירד הבוקר. מזל שיש גשם.

אגב, אני מניחה שזה גם בהשראת "The Storm" ו-"The Eye". אני אפילו חושבת שמבחינה מסוימת... לא, אולי עדיף לא להמשיך. שש.

בעודה עומדת שם, במרכז הסערה, היא ידעה. בעודה עומדת שם, במרכז הסערה, היא חלמה. בעודה עומדת שם, במרכז הסערה, היא נולדה מחדש.

היא יצאה אל הסערה, עוזבת את ביתה הבטוח, יוצאת אל הברקים המשתוללים, אל הגשם הכבד ואל הרוחות המהירות שהיו לב-ליבה של הסערה. היא חייכה.

"אני בבית," היא לחשה באושר, מביטה מעלה אל השמיים הכחולים הכהים, שאף קרן שמש קטנה לא נראתה בהם. וכאילו שהסופה ידעה שזה היה ביתה האמיתי, היא רק התחזקה, מקבלת אותה בברכה.

הסופה המשיכה בהסתערותה לעבר העיר, והיא עצרה במרכזה, בעין הסערה. היה שקט ורגוע שם, והסערה הנוראית נדמתה רחוקה כמעט, אך היא נדה בראשה והמשיכה לנוע קדימה, עוזבת, לא בלי צביטה קלה של חרטה, את המקום הבטוח והשלו.

אבל עם כמה שהיא אהבה את זה, הסופה היתה המקום אליו היתה שייכת באמת, המקום שהעניק לה את כוחה, המקום שגרם לחיוך להופיע על פניה החיוורים, מלאי הכאב... והכוח, שקרן מעיניה.

היא יכלה כמעט לראות את העיר ממקומה בחלק הקדמי של הסופה. היא ידעה שהם יגנו על עצמם מפניה, אך לא היה לה אכפת. הם לא היו האנשים שהיא והסופה באו להשמיד. היא שינתה את כיוון הסערה, שולטת בה ומובילה אותה הרחק מהמשפחה היחידה שהיא אי פעם הכירה.

אז, אחרי שכיוון הסערה שונה, אחרי שהזעם והכאב שהחזיקו אותה במקומה כילו את עצמם כמעט לגמרי, רק אז היא הניחה לעצמה להירגע.

בעודה שם, היא היתה מלכת הסערה. בעודה שם, היא היתה עצמה. בעודה שם, היא היתה המגינה... והמשמידה.

בעודה שם, היא נולדה מחדש.

בכנות, ככה הרגשתי הבוקר.

מילא.

אגב, יש שני פוסטים שאני מתה לכתוב, אבל פשוט עוד לא הספקתי. ארג.

אני באמת צריכה עוד זמן.

-

BTW-

היום יומולדת לג'ו פלניגן3> ולפול מקגיליון3>

מזלטוב להםD: