עד לפני שבוע, אולי שבוע וקצת, הייתי אומרת שאני מבלה את רוב זמני ביער, חלק בישרא ובעוד מקום, ועוקבת בדריכות אחרי מקום שלישי. ושתי דקות אחרי זה הייתי מוסיפה שלצערי אין לי זמן, ככה שכל מה שאני מספיקה לעשות זה לדבר עם אנשים במסנ, להתאמן קצת בגיטרה ולאכול מדי פעם אם אני זוכרת לעשות את זה.

לפני שבוע, קצת פחות, התחלתי את הפרויקט הגדול ביותר שהתחלתי אי פעם לבד. אולי מלבד "דה לוסט סיטי אוף אטלנטיס", אבל גם זה לא לגמרי בטוח. כי הפרויקט הזה דורש ממני להיות עקבית, דורש יצירתיות, דורש שאני אזכור ואכנס ואפרסם כל יום... בקיצור, יש הרבה דרישות. כולן מעצמי, כמובן. אבל זאת לא הפואנטה.

אני מדברת, כמובן, על ה- Year of the Spark שלי, או "שיפר'ס לייף", כמו שקוראים לבלוג. [קישור ברשימות, למעוניינים].

בשלושת הימים הראשונים בקושי היתה לי שניה לחשוב. בשבת המחשב עבד כל כך לאט שלקח לי שלוש וחצי שעות לגמור להקליד ולתרגם משהו. ביום ראשון חזרתי מאוחר, מותשת, ובקושי הספקתי לעשות את זה בזמן. ביום שני... לא זוכרת כבר מה היה. לא הפואנטה.

הפואנטה היא שפתאום מצאתי את עצמי בלי כל המקומות האלו. לפחות, בלי שלושה מהם. המקום השני [הראשון חסר השם] זה משהו שזה כמה דקות כל פעם, אם בכלל, ככה שתמיד אפשר להמשיך לעקוב אחרי זה. אבל בקושי היה לי זמן לישרא, לצערי, כי היו לי כמה רעיונות ממש טובים. וביער ובמקום השלישי הייתי בערך חמש דקות.

ועכשיו זה הולך הרבה יותר מהר. שעה - שעה וחצי אם כתבתי את זה בביה"ס ואני צריכה רק להקליד ולתרגם, כשעתיים אם אני כותבת את זה במקום. ופתאום יש לי ה-מ-ו-ן זמן פנוי. וזה גורם לך לחשוב.

כי פתאום אתה מגלה שמשהו שחשבת שחשוב לך ומבזבז כמות ניכרת מהזמן שלך לא משנה לך כמעט בכלל. כי אני לא נכנסת הרבה עכשיו. ממש לא. ופתאום אתה מגלה שסדר העדיפויות שלך יכול להשתנות ברגע, כי למרות שרצית משהו ביום אחד שבוע אחרי זה משהו קרה והוא כמעט ולא מעניין אותך יותר [מה שמזכיר לי את הסיבה למה נכנסתי לכאן היום, כי אני לא בטוחה אם זה מרגיז או משעשע לראות שלהורים שלי אכפת יותר מהמגמת רפואה מאשר לי. וזה מרגיש כאילו דוחפים אותי לזה, אבל זאת לא הפואנטה. זה יחכה]. אתה מגלה את ההבדלים האלו ומסנן את הדברים הפחות חשובים בשביל להציל לעשות את הדברים שאתה באמת רוצה לעשות.

ההבדל בין עיקר לתפל, ומה שקורה אחרי שמגלים מה זה מה.

זתומרת, יש לך זמן סוף סוף. יש לך את האפשרות לעשות את הדברים שאתה אוהב יותר, גם אם רק עכשיו גילית את זה, או את הדברים שחשובים לך יותר [אבל בעצם, כל דבר שהוא מהשני הוא גם מהראשון, לא? ממ, בעצם, לא בהכרח. רק בדר"כ]. ופתאום אתה יכול לעשות דברים. אתה יכול להתקדם בדברים שבקושי עשית בגלל שטענת שלא היה לך זמן. אתה יכול לפנות זמן לדברים שאתה רוצה לעשות כבר הרבה זמן ושוב, מעולם לא היה לך זמן.

אפשר להתחיל לחיות כמו שצריך.

רק צריך לדאוג קודם שלא להחזיר שוב את התפל אל העיקר ולעשות תערובת מוזרה כזאת. כי אולי ממשיכים לזכור, אבל אני כבר לא בטוחה כמה זה משנה. לא כשאתה בפנים.

זה נחמד, לבדוק מדי פעם את הדברים האלו ולהחליט איך ממשיכים משם. זה נחמד לראות את ההבדל הזה בין העיקר בחיים שלנו לתפל ולהמשיך הלאה עם העיקר, כי למעשה, מהתפל לא יצא לנו כלום- לא מבחינת מה שאנחנו אוהבים לעשות, ולא מבחינת זמן, ולא מבחינת העתיד ולא משום בחינה אחרת. אני מניחה, לפחות. זה מה שאני גיליתי.

האמת שאני כבר לא כל כך בטוחה שהשם מתאים. הוא מתאים, אבל בערך.

מילא.

וזהו. זה נחמד. מאוד.

ועכשיו- נסדר לנו לו"ז חדש. אמיתי.

אן.